בהתאם להחלטה לספר את המדינות רק באמצעות ניסיון שדה, אנחנו בסוריה!
מערכת הביטחון, הנוקשה יותר לאחר ההתערבות הרוסית, לא מאפשרת להיכנס לעיתונות, אלא במקרים נדירים. הצטרפנו לקבוצה של מתנדבים איטלקים והצלחנו להיכנס מלבנון ביבשה. אנחנו רוצים לספר לך איך הדברים במדינה שהתאכזבה מהמלחמה ומהתקשורת הבינלאומית. אף אחד לא אומר את האמת כאן.
כמעט ערב. הדרך בין שדה התעופה חרירי ביירות לדמשק אינה מובילה לשום מקום. לאחר שעזבנו את התנועה, את החיים ואת מכוניות הפאר של הבירה הלבנונית, לטפס בתלילות עד Chtaura, צומת גדולה מזרחה למקום שבו עברנו כבר (ראה מאמר). השמש שוקעת במהירות מאחורינו, ואז, כאשר החוף נעלם הכל הופך להחשיך והוא מתחיל להיות קר, קר מאוד. זוהי הדימוי הבולט ביותר של המלחמה.
שתי שעות קטנטנות ואנחנו בגבול. הכתובת על הבניין הלבן מספרת כי סוריה היא מדינה ערבית. בפנים, האור והחימום החשמלי הם אינטנסיביים. שומרי הגבול והמאבטחים פטפטו תחת תמונה ענקית של הנשיא אסד. בחוץ, בינתיים, אנו עוברים מן החום המלאכותי אל אש קטנה של בולי עץ של תיבת הזקיף הסורית. המקום סוריאליסטי: נווה מדבר חם ומואר בלילה השחור ללא אורות.
רשת מנורות הרחוב שהותקנו באמצע הדרך בין שני נתיבי התנועה צפופה אך כבוייה. על החושך ועל הכפור: בינואר, הקור בין לבנון לסוריה הופך תמיד לשלג.
מן הגבול על, אנחנו רק לעתים נדירות לחצות או לעקוף רכב. לאורך הדרך צצו אנשי צבא בסוואה ובנעליים קלות מהחשיכה. כאשר פנסי המכונית חולפים הם נבלעים שוב בלילה.
הטמפרטורה מתחת לאפס. אחרי חצי שעה של נסיעה בדממה מתוך המעטפת האפלה של שום דבר אנו רואים את הבתים הראשונים והאורות הולכים וגדלים בהדרגה. אבל לא מספיק: אנחנו בדמשק.
אנחנו עוברים כמה מחסומים בין כלי רכב חשוכים לחיילים ומגיעים לפני הכניסה למלון (מסיבות ביטחוניות אנחנו לא יכולים לומר מי מהם).
לפני חודשיים נפלה פצצת מרגמה: שלושה הרוגים. כדי לא לפספס שום דבר, על חזית יש סימנים של רימון טילים הקודם.
הדבר מדאיג: פצצת מרגמה יש טווח של כמה קילומטרים. RPG כמה מאות מטרים. זה אומר שהמלחמה עברה ליד הדלת.
עכשיו לילה. מחלון המלון אפשר לראות בתים. אנחנו בדמשק, בסוריה.
(צילום: אנדריאה קוקו)
