יומן סורי. קפטן: נהג המונית של אסד

(של אנדריאה קוקו, ג'מפירו ונטורי)
04/03/16

סוריה היא קופסה עם חמש דלתות. לעת עתה נותר רק אחד פתוח: הכי קל וידידותי; זה שמוביל לביירות. אנחנו יוצאים מסוריה לכיוון לבנון.

הסורים רואים בלבנון את גן הבית. זה רעיון, אולי התעללות, אולי תשוקה, אבל באיקונוגרפיה קולקטיבית זה דימוי נפוץ. אנחנו מערביים אכפת קצת. מתוך ההיבטים המעשיים, אנו מתבוננים בגבעות המושלגות מעבר לגעת הבקאע, לעבר ביירות, לעבר הים, לעבר השיבה לחיים.

זה היום האחרון ובסאם מלווה אותנו. יש לו 54 שנים והוא נהג, לעתים קרובות רק בין דמשק לבין הבירה הלבנונית.

זמן קצר אחרי חציית הגבול, אנחנו עוצרים ליד הבר לאורך הדרך. הוא מדבר אנגלית טובה, כי בחייו הוא עשה הכול, אפילו את המלח. למעשה, הוא מכיר נמלים גדולים של איטליה.

בסאם יש הרבה ניסיון חיים ויודע הרבה דברים. כיום הוא מתגורר בפרבר של הבירה, אזור שאוכלס בו טרוריסטים במשך שנים.

כאשר אנו שואלים למה הוא מעולם לא עזב, התשובה היא פשוטה גורם לנו להרגיש טיפש.

"אם הייתי יוצא הם היו משחזרים את הבית שלי".

הוא חי כך במשך שנים תחת הפצצות, במרתף עם משפחתו.

מסיפורו מתגלה קו חדש של "מורדים מתונים" (כפי שאנו מכנים אותם חכמים מערביים ...) שטרם שמענו: הצ'צ'נים. יצורים אכזריים וחסרי רחמים עם זקנים אדומים. הם פשוט נעדרים ...

בוודאי לפני חיי המלחמה היה צריך להיות פשוט אפילו עבור פחות טוב: הוא אומר לנו כי עם 50 $ אתה יכול לשמור על משפחה עם ילדים. עכשיו 200 זה לא מספיק. לא היה עוני והתחננו. זו היתה המערכת בעת.

עבור בסאם החל האסון עם גילוי שדות הגז הענקיים מול חופי סוריה.

"מה לעזאזל עושה המדינה הזאת באמצע? זה חייב להיות מסולק!הם היו אומרים את טורקיה ואת ערב הסעודית.

בסאם כועס על המילים שלו. זה הוחלט. הוא יודע שהוא מייצג מיליוני סורים בעלי דעות דומות. הוא ממשיך את ההיגיון שלו באומרו כי "המטרה היא לא אסד. הם יכלו לחסל אותו כאשר רצו. המטרה היא סוריה עצמה ..."

למרות הכל הוא אופטימי "בעוד כמה חודשים תסתיים המלחמה".

אחרי ששתה קפה, דיבר בלי להביט זה בזה ובחיוך למחצה, הוא נזכר כאשר עיתונאי שאל את סדאם חוסיין שהיה המדריך הטוב ביותר לעולם הערבי:

"חאפז אסד! - הבגדד לא היה משיב - אבל אני צריך להיות שר ביטחון.". סדאם היה דיקטטור, אבל גם איש חכם של אירוניה. בסאם מדבר על העולם הערבי עם רמז למלנכוליה וחרטה. כאילו דברים רבים אבדו לעד.

הוא איש קשוח, אחד מאלה שאינם עוצרים את עצמם כאשר המדינה קוראת.

"אני נלחמתי בלבנון ב 84. הייתי gunner על T-55. במהלך הפלישה העיראקית לכווית ביליתי 8 חודשים בשירות כמילואים בחומס".

אנחנו שואלים למה הוא לא התגייס שוב למלחמה של היום. עם מגע של ייאוש הוא מספר לנו שהוא עשה את זה מיד "אבל הם אמרו שאני זקן ..."

הוא חייל מנוסה. הנשק שראה בידיו של מחבלים הפתיע אותו: נשק זר ומתקדם מבחינה טכנולוגית.

"אם אין אוכלוסייה בערי המורדים, הצבא יכול להתערב בחופשיות. הם עדיין נוכחים במקום שאני גר בו. כמה מאות מחבלים מחזיקים אלפי בני ערובה שאינם רוצים לתת להם לנזול את נכסיהם"

אנו שואלים מדוע לא ניתן לעשות דבר. התשובה ברורה.

"האוכלוסייה מאותתת לצבא מתי ואיפה הם מתאספים. ואז מגיע פצצה ..."

"סוריה תהיה יפה יותר מאשר קודם!"- הוא ממשיך משוכנע. "סימן השלום הוא מספר המשקיעים שהגיעו לארץ. חדשים מגיעים בכל יום."

כנהג, הוא בהחלט מקור מהימן להערכת התקדמותם של זרים נכנסים, אך דבריו נשארים באמצע הדרך בין מציאות קונקרטית לבין תשוקות.

אנחנו שואלים אם אסד, לדבריו, לא נעצר זמן רב מדי (רבים חושבים בארץ) לפני שהתערבו.

"אסד היסס משום שמדובר במלכודת ברורה: הם יאשימו אותו בכל פעולה של זכויות אדם".

עלינו להתחיל מחדש. על הגבעות שבין לבנון לסוריה יש אוויר פריך מוזר. כמה עצים ירוקי עד מזכירים לנו שהים התיכון נמצא בקרבת מקום. במקום זאת אנו מרגישים מרוחקים מסבלם של בסאם ואנשיו ...

בשתיקה אנחנו מצלמים כוס קפה. מסוקרן, הוא שואל אותנו ומשיב בחיוך:

"אתה צריך לקחת את התמונה ולפרסם את זה. אני אוהב את המדינה שלי ואני אוהב את הנשיא שלי. כשהבחירות התקיימו לפני זמן מה וסימנו את האצבע בדיו בקלפיות, אפילו באזור שנכבש על ידי טרוריסטים, הלכתי עם כל המשפחה שלי להצביע. אני לא פוחד מהם!"

אנחנו ממשיכים לרדת למערב, משאירים מאחוריה מדינה מדהימה שכולם שתקו עליה.

זה עולה לנו הרבה ללכת.