יומן סורי. Cap.4: ילדי המלחמה

(של אנדריאה קוקו, ג'מפירו ונטורי)
09/02/16

מעבר לפצצות ולדם, המלחמה מורכבת מעכבות. לא אלה של מטוסים וטילים, לא של עשן. השבילים הם בעקבות הכאב והמוות שדורשים דור ומשמידים את נשמתה הצעירה של מדינה שלמה.

אנחנו על החוף, בעיירה בטוחה שנשטף על ידי הים שלנו. סוריה היא הרצועה האחרונה בים התיכון: הראשון לראות את השמש נוצרת ואת הראשון שאליו תקוות מידע נכון להגדיר. כאן, בעוד המערב מדבר על שום דבר, הוא כבר מת.

פגשנו את ילדי הטבח שמתרחש כבר חמש שנים: א 'וח'. הם בני 6 ו -9. הם שניים מחמישה אחים, משכילים ונדיבים. הם מלווים באחותם הגדולה, ילדה יפהפייה בת 20.

ברגע שהביטחון מגיע, הקטן שולף ביסקוויט מכיסו ומציע לנו אותו. עבורם זוהי מתנה חשובה לסרב יהיה התעללות. מתוך מילה לא מובנת, חיוך פורח, אבל עיניהם הנבונות נושאות את משקלו של צל עמוק, צלקת ניכרת השורטת את האור. אנחנו שואלים את הדוד והתמונה הנוראה מתבהרת.

עד לפני שלוש שנים היה אביו של האחים 5 עורך דין מפורסם מחומס. היה לו פגם גדול: הוא אהב את ארצו וכאשר פרץ המרד הוא נשאר נאמן לממשלה, ממשיך לעבוד. כתמיד, כאזרח פשוט, כאילו עדיין יש עתיד. 

יחד עם ארבעה עמיתים הוא נחטף ממשרדו ועונה במשך ימים. לבסוף, בטקס הווידיאו ביוטיוב, הוא נשחט ונערף ראשו. ראשי חמשת עורכי הדין נמסרו למשפחותיהם. הכוונה הייתה להפחיד את האוכלוסייה ולעורר אותם לעזוב את העיר. הטרור רצה שריק מוחלט יתמלא ברעיונות אחרים, דגלים אחרים, אינטרסים רחוקים אחרים. עבור אותה משפחה, הפרויקט הצליח. ביתם בהומס נהרס ואיתו השזירה של חמש משפחות נורמליות במדינה רגילה שלא דיברו עליה מעט או כלום.

היום הוא יום מיוחד: האח השני של 19 שנים סיימה את האימונים בצבא שבו התנדב בשנה שעברה ועוזב היום לחזית. הדוד ששאל אותו אם אינו חושש השיב: "אני הולך על אבא שלי". הילד השלישי לומד בתיכון. הוא חולם להיות רופא. השכר הצבאי של שני הראשונים מאפשר למשפחה לשרוד. הילדים שעדיין נראים סקרנים הם סטודנטים לדוגמה. הצעיר רוצה ללמוד להיות שופט וללכת בעקבות אביו.

מספרים לנו על הסיוטים, על הצרחות הקולניות שבהן התעוררו חמשת האחים בלילה. באוויר המתוק של הים שיריח את האביב בעוד זמן מה, הניגוד הוא עצום.

מבט אחרון על הילדים וגוש בגרוני. בלתי אפשרי לא להרגיש מעורב, נגע, אחראי. אנחנו באים מעולם מתקדם ואזרחי, משוחים בשמן של דברים חסרי תועלת. עולם שחמוש בידם של בעלי חיים בורים, וכינה אותם "מורדים מתונים". בפטפוט של מדיניות רחבת ידיים, איטליה היא חלק מהעולם הזה. עולם אשם שאיננו יכול לעשות טוב יותר מאשר לנקות את המצפון שלו ולצפות בו.

אבל הדבר החשוב עכשיו הוא לדעת. באדישות קפואה, במידע נגדי, בעיוות היומי של החדשות הקשורות למי יודע מה, חשוב לראות ולהבין. יום אחד נוכל לומר "ראיתי, הקשבתי, ידעתי "

בואו נחשוב על מה ששמענו כשהשמש שוקעת. בקיוסק מוכרים מיצי פירות, בהיגיון מוזר של נורמליות מופרזת. הכחול של השמים מתפתל במימי האינדיגו של הים התיכון. השמש זורמת ומתכופפת מעל המים. עוד מעט ייפול האור גם באיטליה, ויהיה חשוך לסוריה ולחושך על מחשבות המערב.

(צילום: אנדריאה קוקו)