לפני כמה שעות הגיעה הידיעה על בואו של טרטוס, סוריה, של קצינים מצריים. הצבא הערבי ילווה עמיתים רוסים לפעולות הכשרה משותפות הקרובות לשטחים שבשליטת האיסלאמיסטים.
החדשות הן מהלומות ויכולות להיות הקדמה לארגון מחדש חשוב לכל המאזנים הגיאופוליטיים של המזרח התיכון.
אי אפשר להבין מה קורה ללא התאוששות מהירה של ההיסטוריה של היחסים בין מצרים לאיראן, בבסיס ההתפתחויות הסוריות-מצריות של הימים האחרונים.
נניח שקהיר וטהרן לא דיברו במשך חצי מאה. מן התקופה השנייה שלאחר המלחמה ואילך, פרס של שַׁח רזא פלהאוי היה המעוז האמריקאי של המזרח הקרוב והמצרים המצרפיים של נאצר, ייצג את התעלות הלאומיות הערביות ואת הסדנה האידיאולוגית, הדמוגרפית והצבאית של כל החיכוכים עם ישראל. העולם המערבי, ממשבר סואץ, היה נראה בעיני מצרים כפצצה שאפשר להתנתק ממנה, בין השאר, באחד הצמתים האסטרטגיים ביותר בעולם, מכוח משקלו העולה של הנפט.
בסוף שנות ה -70 עמדות איראן ומצרים התהפכו. עם המהפכה האסלאמית של חומייני, טהרן חונכת תקופה של ארבעים שנה של בידוד ועימות קשה עם ארה"ב והעולם המערבי. לעומת זאת, הסכמי קמפ דייוויד והמסלול החדש של סאדאת בקהיר מייצרים את ההשפעה ההפוכה בדיוק: מצרים מחדשת את ידידותה עם המערב ומשחררת את כעסם של האחים הערבים הקיצוניים יותר (היד הושטה לישראל. זה יעלה הרחקה מהליגה הערבית שתשנה את המטה מקהיר לתוניס), מעמידה את עצמה תחת מטריית ארצות הברית. בעיקרו של דבר, שתי המדינות מחליפות מקומות, תוך שמירה על המרחק הזוויתי המפריד ביניהן ללא שינוי: לאחר שהעניקו גלות (וקבורה) ל שַׁח, תהיה "נקמה" על ידי איראן אפילו עם רחוב לזכרו של רוצח סאדאת ...
נשק איראני, במשך עשרות שנים שסופקו על ידי ארה"ב, הפך לסובייטי, סיני וצפון קוריאני; T-62 המצרים להיפך, להשאיר מקום יותר ויותר אברמס, אשר יגן על המבצר הפרו-מערבי החדש במשך שלושים השנים האחרונות מובארק.
מצב זה נמשך עד שהמעיינות כביכול, הנתמכים על ידי המערב, אך כנראה נמלטו מן היד. נפילת מובארק, ואחריו קצר של שנה של אחים מוסלמים של מורסי (בין היתר, הנשיא המצרי הראשון לבקר את טהרן ב 2012), הוא הציג כמה רה-ארגון פוליטי בלתי צפויים ברחבי המזרח התיכון. הדמות המרכזית לשינוי זה היא דמותו של אל סיסי, איש חזק חדש בקהיר, שנבחר בהפיכה שנועדה לשים קץ לנסיגה האסלאמית האפשרית במצרים. 
בחרה להעניק המשכיות למדיניות המייצבת של מובארכ במונחים של נחישות פנימית, הנשיא המצרי החדש חנך בעידן של יוזמות פוליטיות בינלאומיות שהופכות את מצרים למעבדה המעניינת ביותר של הנכסים העתידיים של האזור.
אם לנסח זאת בקצרה, א-סיסי אינו מובארק ואחרי תקופת חידה של ריצה, הוא מבהיר זאת ללא חצי אמצעים. חלק מהבחירות שלו עומדות בניגוד ברור להנחיות ארצות הברית (ואירופה נגררת):
- הוא תומך בהפטאר בלוב, מה שהופך את קירנאיקה לפרוטקטורט הלכה למעשה. אף על פי שהתקשורת מזערית, ממשלת אל סראג ', המוכרת על ידי האו"ם ורוצה במערב, מוצאת את אויביה המוצק ביותר בגנרל לוב, המסוגל כיום לכבוש את רכזת שדות נפט גדולים ולמנוע איחוד מחדש של לוב תחת דגל טריפולי.
- היא מתהדקת עם רוסיה של פוטין, עד לחזות תמרונים צבאיים משותפים ולהתייחס לשימוש בבסיסים צבאיים בים התיכון.
- למרות היוזמה ב 2015 לצד סעודיה כדי לבלום את תחילת החות'ים בתימן היחסים עם ריאד הם קרים עד כדי התחלת נסיגה של כוחות האוויר מהקואליציה הערבית-סונית ומפיצים שמועות המדברות על שיתוף פעולה בין הצי המצרי לבין כוחות המורדים עצמם החות'ים פעיל בים סוף (חמושים רק מאיראן ...).
- היא מכוננת מחדש את היחסים הדיפלומטיים עם איראן, הענק השיעי שהטיל צל על כל העולם הערבי הסוני במשך עשרות שנים, ומצרים היא אלופה חילונית. ההתקרבות לטהרן באה בדיוק בשילוב עם החיכוך עם ערב הסעודית, ספקית הנפט המיוחסת של קהיר ונחתמת בביקורו של נשיא איראן אחמדינג'אד בקהיר בשנת 2013.
- הוא התפטר מהיחסים הדיפלומטיים עם סוריה של אסד, שהופרעה על ידי מורסי ב- XNXX.
- חסימת ההחלטה הצרפתית למועצת הביטחון של האו"ם לגנות את הפשיטות הרוסיות-סוריות על חאלב, ובדאגה רבה מהמערב, מפיו של שר החוץ, שוכרי, מברכת על ההתערבות הרוסית בסוריה. איראן, מפיקת הנפט הרביעית בגודלה בעולם, המעורבת עד צוואר במלחמת סוריה, אינה מחמיצה את ההזדמנות ומציעה את מצרים כמגשרת לשיחות השלום בג'נבה על המשבר הסורי.
החיבוקים בין מצרים לאיראן קשורים קשר הדוק למלחמה בסוריה, שם נקטו בעלות הברית ההיסטוריות של קהיר עמדה עוינת בדמשק (ורוסיה) מיד. אם החדשות של יועץ המצרים בסוריה אושרו רשמית, יכולנו אפילו לדבר על ציר רוסיה-איראן-סוריה-מצרים.
אמת, כאמור, יחסים טובים בין איראן לרוסיה ולמצרים-רוסיה אינם חדשים. בשלבים הפוכים ובריאליים בלבד, שני ענקי המזרח התיכון כבר הביטו במוסקבה, לפחות כדי לאזן מחדש את הברית האונטולוגית בין ישראל למערב. ואולם, המגעים הקרובים נוטלים ערך אחר, שאינם מוגדרים עוד בהגיון הפיצוי. מעל לכל, הקפטן בעת ובעונה אחת, והוסיף טבעת בלתי צפויה לציר טהרן-דמשק המסורתי.
אם לפלירט בין איראן לרוסיה יש ערך אסטרטגי במישור הפוליטי-צבאי (ראה מאמר) את ההתכנסות של מצרים כלפי איראן, יכול למעשה לפתוח תרחישי תקדים. התלות האנרגטית של קהיר מסעודיה עלולה להסתיים בקרוב, ואיתה יהיה פחות סכסוך בין הסונים לשיעים, שמאחוריהם יש עימות גיאופוליטי בין ריאד לטהראן.
למרות פתיחת האופק, מצרים נותרה בסיסית גם למדיניות נגד הטרור הבינלאומי, היקרה לארה"ב ולאירופה. בהקשר זה, תפקידה של קהיר הוא מרכזי במגעים עם ישראל, מאוחד במשך יותר משלושים שנה ונחוץ למדינה היהודית לשמור על משמרתה מפני חמאס. באשר לטרור, משחרר אל-סיסי את היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה ב- 2014: הקשר ההדוק בין ממשל ארדואן לבין האחים המוסלמים, מחוברים זה לזה באופן הדוק חמאס, שמה דגש על עצמאותה המדינית של מצרים, שהופכת לשותפת חשובה עוד יותר לתל אביב.
בעוד שישראל מתבוננת בקפידה בהתפתחויות המחפשות אחריות ביחסים החדשים (והטובים) עם מוסקבה, הזעזועים מגיעים מעבר לים. הממשל האמריקני החדש יצטרך לנסות להתמודד עם שטפי הדם של חברות, הגלויות כעת ברחבי המזרח התיכון. אם הנתיב המועדף עם מצרים ייכשל, יהיה קשה לנהל את האסון הדיפלומטי.
מצרים ואירן הן שני המאגרים הדמוגרפיים של האזור (160 מיליון נפשות) ואחרי ישראל הם מייצגים את המעצמות הצבאיות הגדולות במזרח התיכון. אם אסד היה נשאר על האוכף (לפחות עד 2021, כאמור בראיון עם ניו יורק טיימס), המפה הגיאופוליטית של השנים הקרובות תהיה שונה מאוד מזו שתיאר רק לפני כמה שנים.
מי לא להסתגל בריאליזם בריא, צפוי להישאר מחוץ למשחק.
(צילום: القوات المسلحة المصرية)
