הרי קראבאך מכירים מעטים מהם. עם זאת, אחד הצירים של הגוש האירו-אסיבי עובר בין הפסגות הזוויתיות בין ארמניה לאזרבייג'ן. בין הים השחור לים הכספי, הצד העדין והדרומי של הקווקז מתפצל בין מרעה נשכח ואינטרסים של שנות האלפיים.
רק דבר אחד מאחד ארמנים ועזרים: להיות שניהם בנחיתה של אירופה, כלומר מטר מעבר לסף שרוצה אותם לדברים מסוימים ביבשת הישנה, עבור רבים אחרים בחוץ. בסך הכל, למרות עור הדוב הסובייטי המשותף, שתי הקהילות היו תמיד חלוקות בכל דבר. ארמניה הייתה המדינה הראשונה שהפכה את הנצרות לדת מדינה וזהותה של מדינה שלמה; להפך, אזרבייג'ן היא החוליה הטורקית לכיוון מרכז אסיה, הנצחתת לנצח בין הכפוף לתרבות הרוסית לתחיית החיים העות'מאנית.
בניגוד לסכסוכים אחרים בין קטעי ברית המועצות, בין ארמנים לאזרים אין תערובות, קשרים, דרכים החוצה. יש רק משתיק קול של מלחמה זוחלת, היורדת לפינת העולם אזור עדין אך מכריע בעקיפין.
כעת ארמניה ואזרבייג'ן חודשו לדקור את עצמם עם רוח מכוערת מאחוריהם דוחפת לעבר מלחמה פתוחה נוספת.
נקודת החיכוך היא נגורנו-קרבאך, אזור ארמני בארץ אזרבייג'ן שהפך להיות הלכה למעשה רפובליקה עצמאית לאחר מלחמת 1992-1994.
ודווקא מאז 1994 לא צילמנו כל כך הרבה כמו בימים אלה, גם אם המתח מעולם לא פחת עם השנים. זו מציאות וקללה יחד: המלחמה רחבת היקף שהחלה בשנת 92 בין ירוואן לבאקו הייתה המשך פרקי הטיהור האתני שפרצו עשר שנים קודם לכן. בתורו, העימותים והאלימות היו תוצאה של סיום ברית המועצות, כוס הכהה של שנאה אזורית חזקה מאוד ואף פעם לא נפתרה.
הסכסוך בקרבאך קם עם המלחמה הגדולה וסיומה של שתי אימפריות: הרוסית והעות'מאנית, שתי לוחות גיאו-פוליטיים גדולים בחיכוך נצחי שהפכו לפתע את מקומם לאיזון החדש של שנות העשרים. כיום יש להבין את האיזונים האלה ככדור שינה נהדר בהיסטוריה לנושאים אירויים שעמדו במשך מאות שנים. אחרי תקופה של מאה שנה, הכל חוזר כמו פעם: לא במקרה רוחות המלחמה חוזרות לנשוב בדיוק ברגע ששתי האימפריות נולדות מחדש. 
בשנת 2015 הלחימה בין ירוואן לבאקו כבר עלתה מספר פעמים. היום כנראה שזה מתחיל להיות רציני.
אזרבייג'ן שהושפלה בשנת 1994 עם קבלת קרבאך אזרביג'אן עצמאי והוויתור על 7 מחוזות רצופים שנכבשו על ידי הצבא הבדלני מנסה להחזיר תגמול.
בבאקו היפה והסותרת הכל עובר דרך נפט: הוא היה מנוע הצמיחה הכלכלית בעשור האחרון שהבטיח את יציאתו מהמנהרה שלאחר הסובייטים; כיום, עם מחירים מינימליים, זה הגורם למשבר.
ארמניה המקורבת לאחים קרבאך, כדי לא לאבד את העמדות שנרכשו לפני עשרים שנה, מבקשת מצדה את העוקב הרגיל של רוסיה, בעלת ברית היסטורית ואח אזורי גדול.
בסך הכל אנו מנגנים במוסקבה, על אחת כמה וכמה כיום שהסכסוך ההיסטורי והגיאו-פוליטי עם אנקרה מחפש כל הזמן תיאטראות פורקן חדשים.
רוסיה מגנה על זהותו של ירוואן. פוטין היה המדינאי היחיד בעולם החשוב שהשתתף במאה שנה לרצח העם הארמני (ראה מאמר). עם זאת, במקביל, מוסקבה לא מוותרת על עצם אזרבייג'ן, שלמרות התחייה הפרו-טורקית נותרה מדינה שקשורה מאוד לרוסיה, ולו רק במשך שבעים שנות הכניעה לברית המועצות.
במיוחד הגורם הביטחוני מחייב את מוסקבה שלא לעזוב את תפקיד השופט האזורי, למרות הנתיב העדיף שהוסמך לארמניה.
מבין 9 הישויות המוגדרות באופן גיאוגרפי כקווקז, יחד עם גאורגיה, רק ארמניה ואזרבייג'ן הן רפובליקות עצמאיות המוכרות בינלאומית. 6 הנושאים האחרים המרכיבים את צפון הקווקז הם צ'צ'ניה, דאגסטן, אינגושטיה, קברדינו-בלקריה, צפון אוסטיה, שטריט סטברפול וצ'רקסיה, כולם פנימיים לפדרציה הרוסית וכולם נקרעים על ידי סכסוכים דתיים, פוליטיים ובין-אתניים. רק אזרבייג'ן גובלת ישירות באחד מהם, Dagestan, וביסס את המשכיות טריטוריאלית בין מוסקבה לבאקו.
הגבול (שאינו קיים בזמן ברית המועצות) חם במיוחד מכיוון שהוא מהווה שער למסתננים אסלאמיסטים בין צפון קווקז לדרום, בעשור האחרון אגרסיבי מאוד באזרבייג'ן, עד שהמדינה הפכה לאגן גיוס חשוב לפונדמנטליזם. פעיל בסוריה (ראה דו"ח).
למותר לציין שטורקיה לא צופה. אם החורגת של אזרביג'אן מבחינה תרבותית היא מנסה לשמור על השפעה על באקו גם מכוח קרב הפחמימנים הכספי, בו מדינה אחרת שהוקמה בין אנקרה למוסקבה, טורקמניסטן, ממלאת תפקיד מרכזי.
בהרי קרבאך, בין אואז מתוארך לאדה לא רעועה, צבאות רפובליקת נגורנו, ארמניה ואזרבייג'ן לא מתייצבים זה בזה רק לעצמאותם של כמה פסגות מושלגות. העתק של המלחמה האלימה של שנות ה -90 יהיה טינסל של תרחישים רבים אחרים.
(צילום: חייקן בנאק)
