אם הייתם שואלים את ילדיכם כיצד הם יתארו חייל, הם בוודאי יגידו לכם: חזק מאוד, שרירי, חמוש וחסר פחד.
בהיסטוריה ולכן גם בחברה המודרנית, חיילים נשארים מעוגנים לסטראוטיפ אכזרי למדי: מכונות מלחמה מוכנות להרוג כל אדם בלי רגשות, אוטומטיות ללא פחד.
בזכות ההתפתחות הגוברת של הפסיכולוגיה וההתייחסות הגוברת לחיילים, אנו יכולים כעת לשאול את עצמנו: אך במוחו של חייל אילו מנגנונים מפעילים כשהוא בקרב?
בארצנו המפוארת, כבר כדי לדון במשהו שקשור לתחום הצבאי, צריך להתחמש בסבלנות רבה, קל וחומר לערבב שני טאבו כמו פסיכולוגיה ומלחמה.
איטליה מבססת את העסקת אנשיו על סטריאוטיפ בן אלפי שנה מיושן, בכל מקום ומישהו הבין שכדי להפיק את המיטב מהחיילים, צריך קודם כל להגן על הגברים והנשים שנמצאים במדים.
למותר לציין שבארצות הברית החייל ויכולותיו הפסיכופיזיות נחשבים לשיקול עצום.
מחקר מעמיק נערך, מרכזי התמיכה פתוחים ויש אפילו קו מחקר חשוב למדי באוניברסיטאות.
בהחלט התופעה הצבאית האמריקאית הינה בהיקף שונה משלנו, ישנם מספרים שונים וניתוחים שונים, אולם הפיזיולוגיה האנושית זהה.
אלוף הריינג 'דייב גרוסמן הוא אחד החוקרים בעלי שם העולם החשובים ביותר בתחום התוקפנות האנושית ופשע אלים.
מדע חדש מוגדר נפתח מהעט והמחקר שלו קילולוגיה שם נעשים ניסיונות לתת תובנה על מעשה ההרג בלחימה, העלויות הפסיכולוגיות של מלחמה, שורשי פשע אלים ותהליך הריפוי של קורבנות האלימות.
דייב גרוסמן נקרא לשתף פעולה עם אקדמיות צבאיות ברחבי הארץ כדי להכין ולהנחות גברים בנשק מה הצד הגרוע ביותר במלחמה: להרוג ולהיהרג.
המשימה שלו אינה משימה קלה, מה שיש לו לומר הוא לא תמיד נעים, לרוב הוא לא שובר את הסטריאוטיפ שעשינו מהחייל "כל השרירים והאלימות".
במחקרו הוא מגלה את חולשותיו של גוף האדם אל מול הפחד מפני מוות ולחימה, לא כדי להמעיט או להשפיל אלא להבין ולקבל את זה שאולי אפילו חייל לא יהיה מושלם.
בזכות הצלחותיו בתחום העריכה והאקדמיה הצליח הקולונל לסייע לחיילים רבים לקבל מודעות רבה יותר לתפקוד גופם במהלך הקרב והציל כמה מכוח שכחתם של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
כדי להבין טוב יותר את חשיפתו של קולונל גרוסמן במחקריו, חשוב להתחיל ממושג שיש לו יותר זיקה לפסיכיאטריה מאשר העולם הצבאי: פוביה אנושית אוניברסאלית.
מושג זה נותן שם לתופעה שכולנו מכירים: הפחד שאדם אחר תוקף אותנו.
פוביה היא אותו פחד לא הגיוני, מוחץ ובלתי נשלט מאובייקט או אירוע ספציפיים. לכולנו יש פוביות, חלקן רציונאליות יותר מאחרות.
פוביה אנושית אוניברסלית היא אותה טרור שמאבק בנו כשאדם אחר תוקף אותנו פיזית. בוא ניקח דוגמא מעשית.
תאר לעצמך שאנחנו בחדר המתנה עמוס באנשים, כולם מתכוונים לחכות לתורם, אם נושא חמוש יפרוץ לחדר הזה והתחיל לירות בקהל, התגובה של כל הנוכחים הייתה פובית.
כל מי שהיה מתחיל להצטופף לעבר דלתות החירום יחפש מחסה, היה רוצה להציל את חייהם.
כאשר הגורם הגורם למתח הוא אנושי באופיו, הטראומה חמורה יותר מאירוע טבעי או אקראי. כאשר מדובר באדם אחר שיוצר פחד וסבל, אז המוח שלנו מגיב ביתר שאת והרסני.
התגובה שלנו כשאנחנו שומעים יריות או במצב מסוכן ביותר היא להתרחק ככל האפשר מהאיום. להיכנס לסכנה זה מושג לא טבעי לחלוטין, ובכל זאת זה מה שאנחנו מבקשים מהגברים והנשים שלנו במדים.
הפלוגה מבקשת מחיילים (כולל שוטרים) לשגר עצמם לעבר פוביה אנושית אוניברסאלית וכדי להילחם בזה, אם הוא יוצר מתח חריף לנו כשאנחנו יכולים לברוח, אנו מדמיינים מה קורה במוחם של מי שצריך להתמודד עם זה מדי יום.
אז מדוע לוחמים (שוטרים, חיילים וכל מפעילי אזורי המשבר) נוגדים את הפחד הגדול ביותר שלהם?
הפסיכולוג אברהם מאסלו מנסה לענות על שאלה זו בשלו סולם הצרכים.
לדברי מאסלו, האדם צריך לספק את צרכיו בסולם עדיפויות המתחיל מהצרכים הבסיסיים עליהם מבוססים הפחות חשובים. בבסיס הכל יש את הצורך בסביבה בטוחה ובטוחה.
לוחמים, על כל גווניהם, נוטים ליצור את הצורך הבסיסי בביטחון עליו מושתת הבסיס של החברה האנושית, בלעדיהם, החברה קורסת.
לאחר שתאר את הבסיסים הפסיכולוגיים וההתנהגותיים איתם מתמודדים מפעילי האבטחה מדי יום, ממשיך גרוסמן לנתח מהם השינויים הפיזיולוגיים שגוף יכול לעבור בקרב או מייד לאחר מכן.
מערכת העצבים האוטונומית (SNA) קונה את מערכת העצבים הסימפתטית (SNS) ואת מערכת העצבים הפאראסימפתטית (SNP).
ה- SNS הוא אותו חלק ממערכת העצבים שקשור ישירות לתגובות לסטרס, כאשר אנו מחליטים אם מול סכנה עלינו לברוח או לתקוף לעבוד זה הוא.
בכל אחד משני הכיוונים שאנחנו הולכים - בורחים או מתקיפים - הגוף שלנו יפעיל מנגנונים שיאפשרו לו להתמודד עם המצב, הכל מכוון להישרדות.
במפתח זה יש לקרוא את התגובה הראשונה של הגוף לקרב: אובדן השליטה על שלפוחית השתן ועל הסוגרים.
כולנו יכולים לדמיין את התוצאה.
כדי להשתמש בביטוי מתוחכם יותר נשאל אמירה יוונית "המעיים הופכים למים" או את המונח הרפואי "מעי גס ספסטי".
הגוף, המוקרן כבעל אנרגיה וריכוז מרביים, מאפשר לגוף "לעבוד מהר יותר" על ידי פינוי השרירים המיותרים ומרגיעים מיותרים. ההתגייסות הכללית מתחילה ממש כאן.
כמובן שזה הדבר האחרון שהיית רוצה לספר אחרי קרב יריות ולמעשה במשך מאות ומאות אלה שסבלו ממצב זה הרגישו אחרת או חסרות.
ישנם מקרים רבים בהם מצב זה אינו מתרחש ולא משום שהלוחם שלנו הוא איש-על, אלא רק מכיוון שמעידיו כבר פונו באופן טבעי לפני ההפעלה.
כבר הזכרנו את חשיבות מצבו הפסיכופיזי של הלוחם לפני הקטטה, אך מה קורה לגופו כשמתרחש הקטטה האמיתית?
גוף האדם חי את חייו בהתבסס על התפיסה שיש לו מהעולם סביבו, את הפעלת הגוף במקרה של לחץ ניתן לחלק לחמישה מצבים המסווגים לפי קוד צבע.
התנאי הראשון הוא הלבן, הסכנה רחוקה, אנו בטוחים.
מצב צהוב רמת ההתראה בסיסית, אתה מוכן פסיכולוגית להגיב לקטטה.
זה המצב בו לוחמים צריכים לחיות כאשר הם מבצעים את תפקידם, הם לעולם לא צריכים להוריד את רמת השמירה שלהם מעבר לגבול מסוים.
המצב האדום הוא המצב האופטימלי בו לוחם יכול לבצע את עבודתו.
קצב הלב מתנדנד בין 115 ל -145 סל"ד (פעימות לדקה). הכישורים המוטוריים המורכבים הם ברמות הגבוהות ביותר וזמני התגובה הויזואלית והקוגניטיבית הם בעלי זמנים קצרים מאוד.
מעבר לסף זה ביצועי הלוחם מתדרדרים, מתקרבים יותר ויותר למצב של שינוי מוחלט.
אין טעם לחשוב ש"זה לא קורה ללוחמים אמיתיים "מכיוון שזה יכול לקרות לכל אחד ומכל סיבה לזרום למצב השחור, ובכך לאבד שליטה.
המצב השחור, למעשה, הוא בכך בו חורג מה- 175 סל"ד (דופק גבוה מאוד) ויכולות המוטוריקה והתגובה נכבות. הפחד השתלט וחלקו של המוח ששולט בפעולה שלנו הוא כבר לא המוח הקדמי אלא מוח-האמצע, בעצם תפסיק לחשוב ותתחיל להתנהג על פי האינסטינקט הקדמוני שלך.
כאשר הגוף נמצא תחת לחץ הוא נוטה לכבות כמה חושים פרט לאחד, כך שנמנע מעומס תפיסתי, כלומר, כך שלא נוצר בלבול נפשי.
העיוותים התפיסתיים כביכול מהווים שינוי באופן שבו הלוחם תופס את העולם סביבו בזמן לחימה. האירועים נרשמים במוחו באופן שונה מאיך שהם התרחשו בפועל.
התופעות הראשונות מסוג זה שאותה מזהה גרוסמן הן הדרה או התגברות שמיעתית.
פשוטו כמשמעו במקרה הראשון, הלוחם לא שומע את ירי האקדח שלו, הוא חושב שהנשק שלו פגום ובמקרים מסוימים הוא משאיר אותו חושב שהוא חסר תועלת.
במקרה השני במקום זאת יש לנו את התופעה ההפוכה, היריות מועצמות עד שהן חירשות.
תחושה מעוותת נוספת היא לעתים קרובות הראייה, מה שמכונה "ראיית המנהרה" יוצר אצל הנושא בעיות של כיוון וקשיים בשימוש במכשירים אופטיים.
תאר לעצמך שאתה צריך לירות באנטגוניסט שלך ולהצטרך לעשות זאת על ידי מבט דרך הצינור, החזון שלך יופחת, מטושטש ומעוות.
באותה נקודת מבט מוצבות תופעות כמו: השתקה מוחלטת או צורה חזקה מאוד של דיסלקציה; שיתוק רגעי של הגפיים; העיוות של מה שאנחנו זוכרים ועיוות של איך שעובר הזמן.
תופעות אלה, בלשון המעטה, הן תוצאה של ריכוז אינטנסיבי שהלוחם משתמש בו בעבודתו אך לא רק, מדובר בתופעות פיזיולוגיות מורכבות ושינויים ביומכניים באיברי החישה.
בנוסף להיותן תופעות רפואיות בעלות עניין ללא ספק, יש להדגיש עד כמה יכולות להיות גם תופעות מסוכנות ביותר עבור אלו העובדים באזורים ובמצבים בסיכון גבוה.
אז איך אנו מתרגלים לגופנו להתנהג בצורה מסוימת?
התשובה היא הכל באימונים נכונים.
במיוחד באיטליה נהוג להאמין כי התרגילים הם רק בזבוז כסף חסר תועלת, אבוי, טוב יהיה להבהיר כי תורות בלבד אינן הופכות את הלוחם.
אימונים הם התעמלות גופנית זו אך גם ובעיקר מנטאלית בבסיס היעילות המבצעית של כל לוחם.
האם האם אי פעם תבקש ממנתח לעשות פחות במהלך תקופת האימונים שלו? אני לא חושב כך. במקום זאת אנו מבקשים ממפעילי האבטחה לוותר על משהו שלא רק יציל את חיינו אלא גם את שלהם.
אימונים - לא להיות בזבוז כסף - חייבים להיות ממוקדים ולעשות בצורה הטובה ביותר.
טווחי צילום והדמיות מציאותיות ככל האפשר הם הבסיס לכל דבר.
טכנולוגיות סימולציה בשדה הקרב המודרניות יאפשרו ללוחם להתאמן אוטומטית כך שכאשר עליו לחזור על הפעולות הללו בקרב הוא אין ספק מה לעשות.
הדוגמא הנפוצה ביותר היא "שיעורי הבית" המציקים מאוד שהם נתנו לנו בבית הספר. ככל שעשיתם יותר תרגילים, הלכתם טוב יותר לעבודה בכיתה, כך חזרתם על השיעור, כך ידעתם לחשוף אותו למורה.
באותם תנאים על הלוחם לפעול.
לאחר שגופים נבחרים מאוד התאמנו בסימולציות הגובלות בסיכונים המגוחכים המסכנים את חייהם ושל אלה של מפעילים אחרים בשטח שנמצאים בסכנה קשה.
הוצאת כסף על אימונים מכוננים ומציאותיים ביותר היא לא בזבוז זמן או כסף, אם בכלל, ההפסד האמיתי של הכסף הוא מה שאנחנו מוצאים את עצמנו כעת.
מעט מצולעים, מעט תחמושת שנורתה, כלי נשק ישנים ומקומות סוריאליסטיים.
הצבא שלנו ואפילו לא לומר שכוחות המשטרה והביטחון הציבורי שלנו מאומנים בצורה מסכמת להתמודד עם כל מה שהגוף עושה כשהוא תחת לחץ.
הודות לקולונל גרוסמן ולמחקר אלפי החיילים שלו, הם הבינו מה קורה לגופם כשהם נמצאים בקרב. רבים הבינו שהתגובות שלדעתם חריגות הן למעשה השיטה (לעיתים לא שגרתית) שיש לגופנו להציל את חיינו.
אך מעל לכל, הקולונל פינה סטריאוטיפ באורך אלפי שנים, והביא לשיפור מוחשי בחייהם של חיילים רבים.
התקווה היא לראות גישה מדעית זו למלחמה גם במדינתנו, שינוי שקשור בעיקר לאופן בו דעת הקהל תחליט לראות את "לוחמיו" בעתיד.
בהמתנה שיתעוררו מהשינה העזה הזו שבה עוסק הדיון בפיזיולוגיה של לחימה, אנו מנסים לפתוח הצצה לידע על תחום זה ועל המחלות הקשורות אליו.
בפעם הבאה שאתה רואה מדים או מקווה ללבוש אחד, זכור מעל לכל ההקרבה האישית שהגברים והנשים הללו מקרינים מדי יום.
מצפה להם מאמץ "לא טבעי" תרתי משמע ולפחות אנו חייבים להם את הכנות לדבר במצבם בצורה מקצועית ורטורית.
(לחץ כאן לחלק השני: "ניתוח לאחר לחימה")
(תמונה: ארה"ב DoD / צבא ארה"ב / נשק קרביניירי)
