ההגנה האירופית: עדיין זה נע!

ביוני האחרון פרסם עיתון העסקים הצרפתי "Les Echos" סרט מצויר שבו ההגנה האירופית מיוצגת עם דמות של צב. אחרי הכל, ההשוואה היא לא כל כך שלילית אם ניקח בחשבון שכפי שמלמדת סיפור מפורסם), הצב מסמל את היכולת להתקדם לאט אך ללא חת.

באגדה המיוחסת לאיזופ, לעומת זאת, הצב מצליח ללעוג לארנבת מכיוון שהאחרון עוצר לנמנם (ולמעשה, המוסרי ידוע לשמצה שאין לזלזל ביריב), אלמנט שעליו נראה כי היבשת העתיקה אינה מסוגלת לספור. שכפי שראינו, גם אם איש לא הוכיח חסינות לחלוטין מהשפעות המשבר הכלכלי-פיננסי שהחל ב -2008, המתחרים הבינלאומיים האחרים בהחלט אינם ישנים, הן מבחינת כלכלה והן פוליטיקה עם עיבוד צמוד למתחם הצבאי-תעשייתי שלו.

מעבר למטאפורה, זה בהחלט נכון שבניית ההגנה האירופית מתנהלת באטיות הן בהשוואה למה שהמצב הבינלאומי ידרוש, והן בהשוואה לצמרת מעמד הכוכבים והפסים. העובדה נותרה כי חוסר המעש נמנע וכמה צעדים משמעותיים קדימה נעשו.

תוכניות שיתופיות ושיתופי פעולה שונים בעלי חשיבות מסוימת לתעשייה הצבאית של מדינות אירופה ניכרים כבר בתחילת שנות השישים. כמה דוגמאות הן הפרויקטים של מערכות טילי קרקע-אוויר של מילאנו, הוט ורולאן של בנייה צרפתית-גרמנית וכן מטוס הסילון הדו-מנועי אלפא ג'ט המיוצר על ידי דאסו-ברגה ודורנייה. נולד בשנת 1969 מנישואיהם של הצרכים הצרפתיים למאמן לבין הצרכים הגרמניים למפציץ קרב קל, אלפא ג'ט ביצע את טיסתו הראשונה ב- 26 באוקטובר 0 ונכנס לשירות ב ארמייה דה ל'אייר וב לופטוואפה בין 1973 ו -1977.

גם בחופי הערוץ נעשו ניסיונות לעורר את המים עם ההסכם לאספקת הדדיות הנוגעים למסוקי Gazelle, Puma (תוצרת צרפת) ו- Lynx (מיוצר על ידי Westland הבריטית), ועם כריתת הסכם צרפתי-אנגלי להסכם אימונים מתקדמים ומטוסי תקיפה המבוססים על Breguet 121 שנקראו לימים יגואר (תמונה) BAC (אנגלית אלקטריק לשעבר) ו- Breguet הקימו מיזם משותף לתכנון ופיתוח הפרויקט המכונה SEPECAT: Société Européenne de Production de l'Avion d'Ecole de Combat et d'Appui Tactique. יגואר עשתה את הטיסה הראשונה שלה ב- 23 במרץ 1969 וכמעט 600 נבנו.

מה שיכול להיחשב כפרויקט הגדול ביותר של שיתוף פעולה אווירונאוטיקה אירופי הביא לייצור מפציץ הקרב הסילוני דו-מנועי MRCA (מטוסי קרב מרובי תפקידים), שנקרא מאוחר יותר PA.200 טורנדו. אב הטיפוס P.01 עשה את טיסתו הראשונה ב- 14 באוגוסט 1974 והדגימות שלפני הסדרה החלו לטוס בשנת 1977 ואילו מטוסי הסדרה הראשונים של מודל IDS ​​(Interdiction and Strike) הועברו ביוני 1979 לחיל האוויר המלכותי. 100 תעודות הזהות של טורנדו של חיל האוויר האיטלקי יוכנסו לשירות החל משנת 1982.

גרסאות נוספות שפותחו היו ה- ADV (משתנה ההגנה האווירית) כדי לענות על הצרכים הבריטיים למטוס סיור מיירט ו- ECR (סיור קרבי אלקטרוני) המוקדש לדיכוי הגנות נגד מטוסים. בסך הכל מכר קונסורציום Panavia האנגלו-גרמני-איטלקי (בראשות BAC, MBB ו- Aeritalia) כ -1.000 טורנדו.

מאז שנות התשעים, תהליך הריכוז בתעשייה הצבאית האמריקאית ייצר ענקים תעשייתיים אמיתיים שמוכנים לתמוך במה שהיא מעין מלחמת סחר בשוק העולמי. בעוד שהתהדרו בכמה תכשיטים טכנולוגיים בין מוצריהן, הקבוצות האירופיות נאלצו לנסות את המרדף על ידי איחוד, ארגון מחדש ובניית בריתות אסטרטגיות בתעשייה הצבאית בכדי להצטייד בגודל המספיק לתמיכה בלחימה שהייתה מוכרזת.

את תפקיד המבשר במובן זה מילא, בהנחיית המדינה, סניף תומסון-CSF הצרפתי של הקבוצה האמריקאית תומסון יוסטון התאגיד הבינלאומי, שהגיע לצרפת בשנת 1892 שחייב את שמו למיזוג 1968 עם חברת Compagnie Générale de Télégraphie sans fil (CSF). הולאם מכוח חוק הייצוב מיום 11 בפברואר 1982, בראשותו של פרנסואה מיטראן, הוא יתמקד בפעילותו בתחום האלקטרוניקה הצרכנית וההגנה.

הקבוצה תעקוב אחר אסטרטגיית צמיחה חיצונית, לרבות בפעילות חוצה גבולות, על ידי רכישת בתי היציקה של זאברוג 'בבלגיה בשנת 1988 ופעילותה של קבוצת הפיליפס ההולנדית בשנת 1989. הרכישות יתרכזו בעיקר בעולם האנגלו-סכסי, בפרט עם סך כל הרכישות. בהשתתפות: חטיבת התקשורת של MEL, Link Miles ו- Pilkington Optronics בשנת 1990, של Ferranti-Sysec, Hugues Rediffusion Simulation, Redifon SPT בשנת 1994, וחטיבת האלקטרוניקה של טילים של EMI בשנת 1995. בשנת 1997 הודיעה ממשלת צרפת. כוונתה לרכוש את פעילויות החלל והאלקטרוניקה הביטחוניות של אלקטל, דאסו אלקטרוניקה וגם את חטיבת הלווינים של ארוספטיאלה בגבול תומסון- CSF. הרחבה חשובה נוספת זו תהיה ההקדמה להפרטה (מחדש) של הקבוצה שהוכרזה ב- 22 ביוני 1998 ואשר הוטלה עליה נשיאות שיראק מאז פברואר 1996. החל מה- 6 בדצמבר 2000 תיקרא חברת האלקטרוניקה האירופית המובילה תאלס (ראו קיארה) Bonaiuti-Achille Lodovisi, בעריכת "ביטחון, שליטה ומימון", ג'אקה בוק, דצמבר 2009).

ב -11 במרץ 2000, תמיכת הנציבות האירופית תעבור רשמיות לאיחוד אירוספטיאלה-מטרה, דיימלר-קרייזלר האווירית (DASA, החטיבה האווירית של קבוצת דיימלר-בנץ) וקבוצת התעופה האווירית הספרדית Costrucciones Aeronàuticas SA (CASA). דירקטוריון חברת ההגנה והחלל האירופית העתידית האירופית (EADS) נפגש לראשונה באמסטרדם ב- 7 ביולי 2000. הופעת הבכורה בו זמנית בבורסות בפרנקפורט, מדריד ופריז מתקיימת ב -10 ביולי אותה השנה ומציגה קבוצה. אשר ביצירתו מונה כ -100.000 עובדים, המתפרשים על יותר מ -70 אתרי ייצור.

בינואר 1999 נחגגה הרכישה של חברת מרקוני אלקטרונית סיסטם (שנמכרה על ידי קבוצת ג'נרל אלקטריק הבריטית) על ידי בריטיש תעופה וחלל (BAE) תמורת 12,8 מיליארד דולר. פעולה שמבחינה מימדית פיננסית מזכירה את מיזוג בואינג-מקדונל דאגלס, בעוד שמבחינה איכותית היא עוקבת אחר המיזוג בין לוקהיד למרטין-מריאטה: גם במקרה האנגלי מצטרפות יצרנית פלטפורמות וחברה המתמחה בתחום האלקטרוניקה. הגנה, מה שמוליד אינטגרציה אנכית.

כך שבין סוף שנות ה -90 לתחילת שנת 2000 אנו עדים להולדתן של שתי קבוצות גדולות של יבשת אירופה, EADS (מאז תחילת 2014 היא קיבלה את השם קבוצת איירבוס המובנית בשלוש דיוויזיות: ביטחון, תעופה אזרחית, מסוקים) ותאלס, אליהם הצטרפה פינמקניקה האיטלקית, וענק בריטי שנולד מריכוז אנכי, Bae Systems.

איור 1: הריכוזים העיקריים בתעשייה הצבאית של האיחוד האירופי

מקור: Chiara Bonaiuti-Debora Dameri-Achille Lodovisi, בעריכת "התעשייה הצבאית וההגנה האירופית", ספר ג'אקה 2008.

מבין הקבוצות שמקורן בגיבורים אלה, זו שהחלה עם ההסכם העקרוני שנחתם ב -20 באוקטובר 1999, הרואה בעתיד EADS, Bae Systems ו- Finmeccanica את פעילות הטילים שלהם, ראוי להזכיר. המיזוג בפועל יוכרז ב -19 בדצמבר 2001, מה שיוליד חברה אירופית משולבת עם מבנה ארגוני אחד ומרכז ניהול יחיד, עם השם MBDA, אשר האינטרסים שלה משותפים בין Bae Systems, EADS עם 37,5% כל אחד ו- Finmeccanica עם 25%.

מבצע זה היה שיאו של מסע ארוך ופגיש את המיזמים המשותפים שהוקמו בעבר על ידי הקטבים האירופיים, ויצרו קבוצה ברמה עולמית שנייה רק ​​לרייתאון האמריקני. MBDA יכול לפיכך לקחת על עצמו את התפקיד של ספק טילים מיוחס להגנה אירופית החל ממטאור אוויר-אוויר (תמונה משמאל) בציוד הסטנדרטי של לוחמי EFA 2000, Rafale ו- Gripen מאז 2005.

אין זה משני לזכור כי ארגון מחדש של התעשייה אינו כואב וכרוך גם במכירות, מכירות והתייעלות של מפעלים כדי להתמודד עם העודפים המחזוריים של כושר הייצור הנובעים מהחלפת שלבי ההתפתחות ומשבר השוק, כמו גם העלייה בפריון. עבודה הקשורה להכנסת חידושים טכנולוגיים ושיפורים ארגוניים בתהליכי ייצור, ואין בכך כדי להשפיע באופן חזק על המרקם החברתי: התעשייה הביטחונית אינה יוצאת דופן.

בין השנים 1991-2000, כאשר הגבלנו את עצמנו ליצרניות הנשק הגדולות באירופה, אבדו יותר מ- 200.000 משרות. פרנסואה הייזבורג - לשעבר יועצו של שר ההגנה של מיטראן, צ'רלס הרנו, לימים מנהל תומסון אינטרנשיונל ומנהל המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים בלונדון, לימים יועץ מטרה - השווה מבנה זה עם ניתוח כבד ללא הרדמה.

ריבוי החברות המרכיבות את המרקם היזמי של "מערכת מדינה" נתונה מתייחס לשוק העולמי בתיווך מנגנון ההתייחסות הפוליטי-מדינתי ויכולתו של האדריכלות המוסדית שלו להגדיר ולייצג את האינטרס הכללי.

המגזר הקפיטליסטי רשום במסגרת פוליטית מדויקת. באופן ספציפי, במשך 400 השנים האחרונות היא מחייבת קיומן של מדינות ריבוניות המקושרות זו לזו במערכת בין מדינית. המבנה שנוצר כך היה הכרחי לתפקוד המערכת הקפיטליסטית. המערכת הממלכתית מבטיחה ביטחון באמצעות בעלות. זה מרחיק את טענות העובדים על ידי שילוב דיכוי וויתורים. זה מאפשר למיקור חוץ של העלויות ומשלם אותן. זה יוצר דמי שכירות מונופול, שגם אם חלקיים או זמניים, מבטיחים רווחים משמעותיים. אלמלא מגן פוליטי כה מגן, יהיה קשה להבין כיצד יזמים יכולים לצבור הון (עמנואל ולרשטיין, "ממד כלכלת השוק", ב- Pierluigi Ciocca, בעריכת "הכלכלה העולמית במאה העשרים", il Mulino 1998).

למעשה, נהוג להדגיש את חוסר ההתאמה של המוסדות הלאומיים על ידי הפעלת התאמתם הממדית לרמת הפעילות של חברות הולכות וגוברות, רק ביחס לצורך בשליטה ופיקוח, במיוחד מבחינה כספית. אין ספק שמדובר בהיבט מהותי, אך הממד ה"על-לאומי "נחוץ גם לליווי התרחבותן של קבוצות כלכליות גדולות ברמה הבינלאומית, תוך תמיכה בהן במאבק לזכייה בשווקי מוצא באמצעות הכנת שטח חיובי המבוסס על רשת היחסים הפוליטיים-דיפלומטיים .

המגמה המחזורית של פיתוח, מיזוג, משבר והבנייה מחדש המשפיעה על כל מגזר תעשייתי, במקרה של ביטחון, שזירה מתמדת בין המימדים הפוליטיים והכלכליים וזה לא חל רק על יכולת ה"חסות "שעל הממשלות לבטא. לטובת עסקים מקומיים. הצווים שהמדינה מטילה על התעשייה הצבאית שלה חייבים להיות כאלה שיאפשרו להשיג את כלכלות הגודל הנדרשות.

מגמת הירידה בהוצאות הצבא בשנות התשעים כבר עוררה את הדיון בדבר הצורך של יצרני נשק גדולים להתמקד יותר בייצוא. המשבר הגדול שנגרם בעקבות התפוצצות בועת הנדל"ן בין השנים 90 ל -2007, אשר מאמץ את התקציבים הציבוריים של המעצמות הגדולות כתוצאה מההתערבויות לתמיכה בכלכלה, דחף הלאה להסתכל בכיוון זה.

בפרט, פקודות המדינות המתפתחות שעליהן מכוונות ענקיות החימוש להגדיל את שלהן מסה קריטית וזה יכול רק להחמיר את התחרות לתפוס אותם. העובדה נותרה כי קבוצות ההגנה הגדולות צריכות להיות מסוגלות קודם כל לסמוך על שוק התייחסות לאומי המאפשר להן להשיג את יעילות הייצור הנדרשת כדי להקרין את עצמן בינלאומית.

טבלה 1: מחזור יצרני מערכות נשק גדולות. ערכים במיליארד דולר

מקור: עיבוד המחבר של נתוני SIPRI, חדשות ההגנה

אנחנו בוודאי לא יכולים לזלזל בחשיבות הפעילות של יבוא ויצוא לחימוש בהתחשב בכך שמכירת מטוסים, ספינות, מכ"מים או טילים בחו"ל, במיוחד בתקופות של תקציבים ציבוריים נבונים, מסייעת להשגת חסכונות בקנה מידה המאפשרות את צמצום עלויות של טכנולוגיות מורכבות יותר ויותר. מנקודת מבט זו, ההזמנות הגיעו בחודשים האחרונים, לאחר לא מעט כאב, עבור 84 רפאלה (שעשויה להגיע לכ- 100 אם ההתעניינות שהפגינה ממשלת מלזיה בתחילת ספטמבר) תהיה ממצבית (24) ), הודו (36) וקטאר (24) הן ברכה לדאסו.

עם זאת, הנתונים הקיימים מראים (אם כי עם כל אמצעי הזהירות של המקרה שהוזכרו בהזדמנות אחרת) כי גם אם הבזאר העולמי מגלה מגמה לצמיחה, הרי שהחימוש הוא קודם כל תעשייה "ממלכתית". שלרוב פועל לאספקת השוק המקומי ומותנה במדיניות הברית.

ברור עד כמה העובדה שאינו יכול לסמוך על "שוק פנימי" משולב ביעילות מכבידה על תעשיית הביטחון האירופית עקב תהליך של איחוד יבשות שעדיין מתנהל, שלא יהיה קצר ואשר יתר על כן (למרות תפיסה רומנטית מסוימת), אינה יכולה להתקדם בצורה ליניארית והרמונית המאופיינת בדרך של העברת ריבונות, למעצמות פדרליות לרוב בתהליך ההגדרה או האיחוד, על ידי מדינות לאומיות בעלות היסטוריה בת מאות שנים.

על פי דו"ח של IRIS (Institut de Relations Internationales et Stratégiques), שוק הנשק של האיחוד האירופי בשנת 2013 היה שווה 96 מיליארד יורו וייצג 400.000 משרות. מבחינת מחזור, זהו ערך שהוא מחצית מזה של השוק האמריקאי אך הם עדיין מספרים מכובדים ואירופה היא עדיין יצרנית הנשק השנייה בגודלה בעולם. הבעיה מיוצגת על ידי פיזור הכוחות עקב ההליך בסדר מפוזר של השותפים האירופיים בכמה היבטים מכריעים.

בהקשר זה, בעיתונות האירופית ("הפייננשל טיימס" במיוחד התייחס לנושא יותר מפעם אחת), הודגש כי למשל, בכל הנוגע לשוק הקרב, מאמצים דיפלומטיים בכל המכרזים הבינלאומיים הגדולים. האיחוד האירופי מחולק לתמיכה של שלושה מטוסים שונים: יורופייטר טייפון, רפאלה (תמונה משמאל) וגריפן (תמונה למטה), אחד אפילו יותר מאשר הצעה אמריקאית טיפוסית.

סגן מנהל IRIS ז'אן-פייר מולני בהקשר זה מדגיש כי: כיום השאלה כבר לא נוגעת לדעת מהו לב הבסיס התעשייתי והטכנולוגי של ההגנה בעל אופי אסטרטגי אלא שאלה של זיהוי אופיו הבסיסי המקובל על כולם. הצעדים שיש לנקוט בכיוון זה צריכים קודם כל: חזון משותף למה הכוונה של חברת הגנה אירופית אסטרטגית, כך שניתן יהיה ליישם אותן באופן מתואם על ידי המדינות החברות ("Pour une définition de l'entreprise stratégique de défense européenne", דצמבר 2014).

היעדר המיזוג בין EADS לבין Bae Systems, ששודר בשנת 2012, מסמל את עדינות האיזונים וההתנגדויות שבאמצעותן יש למדוד את תהליך האיחוד האירופי (לא רק בתחום הצבאי), בהגדרת מנגנון תעשייתי יבשתי. . ברור כמה, איפה ואיך להשקיע בכיוון הזה מתמזגים יחד בדרך המשובשת שחייבת לספק אמצעי התקפה והגנה הולמים לאיחוד האירופי.

(צילום: RAF, web, Eurofighter Jagdflugzeug GmbH, Armée de l'air, SAAB)