עבור רבים מהאזרחים האזרחיים ממלי הוא "זה שכתב את ההמנון האיטלקי, אך מעט מאוד ידוע על חייו האינטנסיביים והקצרים. הפיוט עצמו מעט אהוב, המולדת של מוזיקאים גדולים כמו ורדי, רוסיני, פוצ'יני, דוניצטי, נראה שהיא מיוצגת מעט על ידי "הצעדה" של "Canto degli Italiani".
אבל הדברים לא מתרחשים לשם הנאה, ההיסטוריה איננה הנחת מדף בה תוכלו לקחת את מה שהכי מושך ומשביע אותנו. ההיסטוריה היא חיי הגברים ומעשיהם, וחיי ממלי הם חיי אדם, אינטלקטואל, פטריוט ומרטיר.
כשגופרדו ממלי נפטר בגיל 22, ב- 6 ביולי 1849, איטליה המאוחדת הייתה עדיין תעתוע, חלום בלתי ניתן להשגה. רבים לאחר התבוסה של הרפובליקה הרומית על ידי ג'וזפה מוזיני שכנעו את עצמם שאיטליה המאוחדת לעולם לא תראה את אור היום. אויבים רבים מדי בתוך חצי האי האיטלקי ומחוצה לו, שודדו נגד איחוד, ומעל לכל נראה היה כי הרפובליקה של מאציני מחמירה את הסתירות של התהליך האוניטרי - הרפובליקה הרומית נראתה בלתי ראויה מכדי ליישב את המדינה שהייתה חייבת להיות האפיפיור וסאבוי. קאבור הבין היטב את הסיטואציה וכאדם פרגמטי כמו שהיה, הוא תכנן דרך לאחדות הכוללת את הסאבואים ואת האפיפיורות על חשבון רעיונותיהם של מאציני והמזיניאני.
אבל בוא נחזור לממלי. האירועים המאפיינים את חייו של ממלי נצרכים במהירות, תוך שלוש שנים בלבד. תשע עשרה, עדיין סטודנט, הוא דבק ברעיונותיו של ריזורגימנטו האיטלקי והעדיף חיי הקרבה על פני קריירה דיפלומטית נוחה, מכיוון שהוא הגיע ממשפחת אצילים עתיקה ועשירה. בשנת 1846 חיבר את השיר "אחי איטליה" שהחל להסתובב בין סטודנטים וחוגי ריסורגימנטו הגנואים, אך זה עדיין לא היה שיר. בשנת 1847, ממילי יצר קשר עם המוזיקאי נבארו בכדי לתת מוסיקה מלאה לשירו. השיר שיצא ממנו ואשר מכונה גם "שיר האיטלקים", הושר לראשונה במהלך הפרעות בגנואה שממלי היה ממארגניה. ב -10 בדצמבר 1847, לרגל ציון המרד של 1746 על ידי הגנואים נגד האוסטרים, בכיכרות גנואה, בלי ידיעת השלטונות, החלו הפטריוטים לנפנף בטריקולור ולהפיץ עלונים בשירת ממלי-נבארו וזה היה מיד הצלחה "תקשורתית".
על מעשיו מלאי ההתלהבות וכישוריו האינטלקטואליים והארגוניים, התלמיד והפטריוט הצעיר ממלי נרשם לשורות המהפכניות והובא בפני מאציני. באביב שלאחר מכן, בגיל 21, הוא כבר היה דמות מובילה בתנועה, ועם ביקסיו קידם, במהלך התקוממות 1848, את משלחת שלוש מאות המתנדבים לשחרור מילאנו שהעניקו חיים לחמשת הימים, ומתוקף על ההצלחה יוצאת הדופן של הפרק, שראה את מסירת הכוח המילנוזי מהאוסטרים לפטריוטים, הוא התגייס לקצין בצבא של ג'וזפה גריבלדי.
ההד של 5 ימי מילאנו הניח את חצי האי, הפטריוטים היו משוכנעים שאפשר לשחרר את איטליה מהזר. ברומא החל האפיפיור פיוס התשיעי, שנראה כי בתחילה רצה לתמוך בעניין האיטלקי, והחשש מכוחה הזמני של הכנסייה. עמדתו הדו-משמעית של האפיפיור הובילה את אוכלוסיית רומא למרוד ופיוס התשיעי נאלץ לברוח לגאיטה. הריסורג'ימנטו הצליח לקרוא לבוחן ולהכריז על הרפובליקה ברומא. האפיפיור בגלות קרא לצרפתים לעזור להחזיר את האפיפיור. מצדם קראו הפטריוטים לכוחות המתנדבים של גריבלדי, שהצטרפו מיד ואיתו ממלי והקנטו דגלי איטלקי אומצו מיד כהמנון הרפובליקה הרומית.
לא היו הרבה משחקים, ככל שהנאפוליון השלישי הצרפתי היה מאורגן וגדול יותר היה הטוב ביותר וחוויית הרפובליקה הרומית הסתיימה מוקדם (9 בפברואר - 4 ביולי 1849). בעימותים, ב- 3 ביוני, נפצע ממלי ברגלו ונפטר ב- 6 ביולי 1849 מגנוז, זמן קצר לאחר שמונה לקברניט, כאשר בלבו התבוסה של הרפובליקה והחלום של איטליה המאוחדת שנעלמה.
ממלי נפטר כאזרח רומאי, כאשר נספה להגנת הרפובליקה הרומית ולכן נקבר בוורנו, בית הקברות המונומנטלי של רומא, עם קבר הנושא את שמותיה המובהקים של העיר רומא. לאחר מכן, כבר לא מדברים על ממלי, מרגע שהושגה לאיחוד איטליה בשנת 1861, בחרו הסאבואים ב"מצעד המלכותי "כמזמור הממלכה החדשה ולא ניתן היה לייחס את קנטו דלי איטלקי.
בשנת 1941 נקודת המפנה הראשונה. מוסוליני היה במשבר חזק של קונצנזוס, הפשיזם מיצה כבר מזמן את הדחף המניע שלו, ואז היה לו רעיון, הוא רצה לגלות מחדש את השורשים הרפובליקנים של ריסורגימנטו האיטלקי כדי לתת תדמית יעקובית ופטריוטית למשטר שנשחק במשך שנים של דיקטטורה ומלחמה. הוא אירגן במלוא המרץ את תרגום גופתו של ממלי מוורנו לגיאניקולו, מקום קרב להגנת הרפובליקה הרומית ושם נפצע ממלי.
טקס חילוני שהשפיע על כל העיר רומא, תהלוכה ארוכה מווראנו לג'יאניקולו העוברת בכיכרות המרכזיות של העיר. פרחים, דמעות, סצנות של משטר מסוים, אך גם של חיבה כנה לפרק, של הרפובליקה הרומית, שעדיין הייתה חיה מאוד בדמיון הקולקטיבי. התהלוכה לא הצילה את הפשיזם, ומוסוליני יצא לתבוסה הבלתי נמנעת, ואיתו זו של כל המדינה. ב- 2 ביוני 1946, לאחר השחרור, האיטלקים בחרו ברפובליקה, והמצעד המלכותי נסגר במגירה ואז התעוררה הבעיה למצוא מזמור שירכז את נשמותיה השונות של מדינה בהריסות וגם פיזית, אפילו מוסר השכל.
נקודת המפנה השנייה התרחשה. במועצת השרים מיום 12 באוקטובר 1946, שר המלחמה הציע את ההמנון של ממלי כשיר לכוחות המזוינים, ומשם הוא התארך עד כה להמנון זמני לאיטליה הרפובליקנית.
אך עדיין לא היה שלום לממלי ולא להמנון. רבים ממוצאי הכוחות המזוינים היו מעדיפים את השיר Piave, ולא את השיר המקושר לפרק אפל מהעבר, שהסתיים רע. השמאל האיטלקי היה מעדיף את ההמנון של גריבלדי, השמאל הרדיקלי שפט אותו כמיליטריסטי מדי, הבורגנות המשכילה הייתה מעדיפה את "המחשבה" של ורדי. הימין המלוכני לא עיכל את הרפובליקה, קל וחומר את ההמנון, וממילא הימין ראה את כל סמלי המשטר הקודם נעלמים ועבור הקתולים הוא היה קשור מדי לפרקים אנטי-אפאליים. בקיצור, אף אחד לא ממש אהב את זה, מסיבה זו, לפי המסורת האיטלקית הטובה, היא הייתה הנכונה.
המחלוקות מעולם לא שככו לחלוטין. השחזור, הפריחה הכלכלית, תקופת הטרור ומאבקי הסטודנטים, tangentopoli, בכל שלב בתולדות הרפובליקה האחרונה שלנו, תמיד הייתה סיבה לתקוף את השיר של ממלי.
החל משנות האלפיים, נקודת המפנה השלישית. Ciampi הראשון וג'ורג'יו נפוליטנו אחריו, הטילו את ההמנון בכל האירועים הרשמיים החל מאלה שבהם היה ראש המדינה. קרלו אזגליו סיאמפי, אז נשיא הרפובליקה, אמר: זהו מזמור, שכשאתה מקשיב לו בתשומת לב, גורם לך לרטוט בפנים; זהו שיר של חופש של עם, המאוחד, עולה לאחר מאות שנים של חלוקות והשפלות.
