כשחדשות הפשע והפשע של הקיץ מסתיימות, הנושאים הגדולים הופכים שוב לאלו של גיאופוליטיקה ומלחמה. מצד שני, אנחנו, אנשי מאמנים ווירופים, גם אנליסטים ואסטרטגים צבאיים כבר 3 שנים.
היום, 8 בספטמבר, נשמע שוב ליטניות על תאריך - מפלג - שאמור, להיפך, לאחד. מישהו ידבר על תחילתה של "גאולה" ו"שחרור", מישהו אחר על "בגידה" מגעילה. לאף אחד, כמעט מאה שנה מאוחר יותר, לא יהיה האומץ לומר את האמת על מה ששאר העולם זוכר כשנו "כניעה ללא תנאי": ממרח עור דוב שאנו מכנים בסריס "שביתת הנשק" (Treccani - הפסקת פעולות מלחמה בין צבאות לוחמים, ולפיכך גם ההסכם שבאמצעותו שני לוחמים או יותר מסכימים, באמצעות המפקדים העליונים של הכוחות המזוינים הפועלים בהתאמה, להשעות את פעולות האיבה, לעתים קרובות כדי לאפשר זמן לקיום משא ומתן).
הם מגיעים בתגובות לכתבות בעיתון זה לעתים קרובות מאוד שיקולי סוג "אנחנו / אתם משרתים של ארה"ב!", "עבדים של נאט"ו" או מה שלא יהיה.
האם עלינו להיעלב? אינסטינקטיבית, אפילו רק בשביל הטונים, זה יהיה טבעי. אבל בואו נהיה כנים... העבדות בהיסטוריה הייתה גם תוצאה של תבוסות: השורדים יכלו להפוך לעבדים או להתמודד עם סוגים אחרים של פתרונות "נמהרים". עם זאת, המעמד אליו נקלע היה ברור ומודע. בקיצור, מי ששירת, כפוף, שירת את המאסטרים החדשים, בהחלט לא קרא לזה "התנדבות". מימד שעם זאת, לאחר שנים ובמקרה של גבורה של המאסטר, לפעמים אף אפשר לאנשים להחזיר את חירותם*.
כבר 81 שנה שאנחנו מתיימרים לחפור אדמה של אחרים (ראה כלכלה) או להיטבח בזירות (ראה משימות) בלי להודות שאנחנו נאלצים כי אנחנו מפסידים.
איך נוכל אי פעם לתבוע חופש אם המכשול הראשון הוא השקר שאנו מספרים לעצמנו? איך נוכל לקבל את הכבוד והידידות האמיתית העתידית של בעלות הברית אם אנחנו עדיין מראים את עצמנו כל כך פחדנים שאנחנו לא יכולים להסתכל על עצמנו במראה בלי "טריקים"?
האם נהיה מושא ללעג בינלאומי עוד הרבה זמן (מאחורי הקלעים זה עדיין יותר מהווה) או שנמשיך להתחזות ל"גיבורים" כאשר לכל היותר אנחנו רק "גמגוניים": אלה ש, אם צריך, להיפגע?
מנחם להיזכר, כעבור שנתיים, בעמית ובעל מקצוע מוביל כמו ברונו וספה אשר לנוכח פרובוקציות, היה לו האומץ הנדיר להודות על האמת ("מדלת לדלת" מיום 22/06/2022).
מתי המוסדות ה"דמוקרטיים והרפובליקניים" שלנו יעשו זאת?
* Il ליברטו הוא היה עבד אשר ברומא העתיקה השיג חירות, לעתים קרובות באמצעות מעשה ידי אדונו. למרות שהשתחרר, המשוחרר לא נהנה מאותן זכויות כמו אזרח יליד חופשי, אלא רכש מעמד ביניים: הוא הפך ל- civis Romanus, עם כמה מגבלות, כגון חוסר האפשרות לגשת למשרדים ציבוריים מסוימים. עם זאת, לעתים קרובות הוא שמר על קשר של נאמנות עם המאסטר לשעבר, שנקרא פטרון, לו הוא עדיין חייב כמה חובות.
קראו גם: ספטמבר 1943: "כניעה ללא תנאי"
