היום מלאו 82 שנים לקרב אל עלמיין, וכצנחן לשעבר של Folgore נאמן לחוקה ולמוסדות הדמוקרטיים, אני מתבונן במדינה הנוכחית, מדינה של קשישים ואנאלפביתים מתפקדים, עם עתיד שטרם נכתב אך מסומן בחוסר היכולת של מי ששלטו במדינה הזו במשך עשרות שנים להיות מסוגלים לתפוס את האמת המהות של מושגים כמו "משותף טוב" ואינטרס לאומי, ששוטחו לפעילות של חנויות קטנות לטובת כמה מעצמות פרובינציאליות קטנות דוסות וחסרות מצפון שכוונות רק לשדוד את מה שנותר ממדינה נהדרת, איטליה.
איטליה היא מדינה של קשישים, ולא בגלל שהאיטלקים לא רוצים להביא ילדים, אלא בגלל שבאמת אין את התנאים לכך. שיהיה ברור: למי יש את האומץ היום להקים משפחה במערכת שנראה שהיא עושה הכל כדי להקשות על המצב?
יש מחסור במשפחתונים, בתי הספר מתקשים, ועולם העבודה בהחלט לא מתגמל נשים שמחליטות להפוך לאמהות. זה כאילו המדינה אומרת לך: "להביא ילדים, אבל תסתפק!" אז מי שם? שלא לדבר על היעדר מדיניות פיוס אמיתית בין משפחה לעבודה. כללים חדשים להגנה על אמהות? לא התקבל.
וככל שהמדינה מתבגרת, צעירים מוצאים עצמם נאלצים להתמודד עם שוק עבודה לא סלחן שמעניש את מי שמחליט להשקיע בעתיד: הילדים שלהם. כאן אנו מבינים שיותר מאשר בעיה דמוגרפית, זו בעיה של בחירות פוליטיות.
והאם אנחנו רוצים לדבר על בית ספר ואוניברסיטה? איטליה לא משקיעה מספיק. יש מחסור במגורי סטודנטים שלא בנויים לטובת כמה בעלי נכסים, חסרים כספים למחקר, והאוניברסיטאות שלנו יורדות בדירוג הבינלאומי. כאשר צעירים המצטיינים בלימודים יוצאים לשוק העבודה, הם מוצאים עצמם מתמודדים עם הצעות שאינן משפרות כלל את כישוריהם. וכך, הם מסתכלים מסביב ומגלים שבמקומות אחרים, בחו"ל, הכישורים שלהם לא רק מוכרים, אלא גם משתלמים היטב.
ואז יש ההצבעה. פחות ופחות איטלקים הולכים לקלפי: פחות ממחצית מהזכאים מאמינים בפוליטיקה. רבים מוותרים על הבעת רצונם, משוכנעים שאין בכך תועלת. אבל כאן הנקודה: נטישה מהקלפיות פירושה העברת השלטון לידיים של מעטים, אלה שמאורגנים, לעתים קרובות בתמיכת רשתות המאפיה. זו בחירה שעולה לכולם ביוקר, כי היא משאירה את התחום פתוח למי שאין האינטרס המשותף על ליבו.
נושא מהותי נוסף שמערער את יסודות הדמוקרטיה שלנו הוא תעמולה: הפוליטי והצבאי, המופץ בתקשורת וברשתות החברתיות, הפך לכלי לתמרן דעת הקהל, אשר זה צריך להיות הבסיס של חברה דמוקרטית. אלו השולטים בערוצי תקשורת לרוב אינם מגבילים את עצמם ליידע, אלא מעצבים אמונות, מפנים הצבעות, זורעים פחד וחוסר אמון.
בדמוקרטיה, דעת הקהל צריכה להתגבש על בסיס רציונלי, הודות למידע רב ובלתי תלוי. אבל באיטליה, כמו במקומות אחרים, אנו עדים למסע מתמיד של דיסאינפורמציה, שבו האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מעטים משפיעים על השקפת העולם של הרוב.. תעמולה לא רק מקטבת את החברה, אלא יוצרת תחושה רחבה של אימפוטנציה, מה שגורם לוויכוחים ולדיון להיתפס כחסרי תועלת. כך, אזרחים, שכבר עייפים ומאוכזבים, בסופו של דבר מתרחקים מהפוליטיקה, מחזקים את כוחם של אלה שיודעים לתמרן רגשות, במקום לקדם השתתפות ו ביקורת בונה.
האמת היא שאיטליה הופכת למדינה של צעירים שעוזבים ושל קשישים שנשארים, מדינה הנשלטת על ידי פוליטיקאים ללא אחריות. גם כשהם מוצפים בשערוריות או בשיפוט מוסרי כבד, הם ממשיכים לנהל את ענייני הציבור כאילו זה הבית שלהם, בלי בושה ובלי מינימום ביקורת עצמית.
זה לא נכון לוותר, זה לא בסדר להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, זה לא בסדר להסתובב, זה לא בסדר לתת לאינסטינקט לגבור על ההיגיון, זה לא בסדר לא לכבד את הכללים או לגרום לאנשים להאמין שהכללים הם חסר תועלת, זה פסול לוותר על הזכות לעתיד טוב יותר.
בתור צנחן לשעבר, כאזרח איטלקי, אני מכריח את עצמי לא לוותר על עולם טוב וצודק יותר, זו חובתו וזכותו של אזרח.
אותם נערים עשו אז את חובתם עד תום, למרות מדבר האדישות שבו עלובים שלחו אותם למות ללא מים, מזון ותחמושת. דוגמה זו של הקרבה, והדוגמאות הרבות האחרות שהביאו איטלקים רבים כמו מאטי, דלה צ'יאסה, ליברו גרסי, פפינו אימפסטטו, פלקונה, בורסלינו ורבים רבים אחרים, בואו נלמד לא לוותר, לא להיכנע, ולהמשיך לעשות את חובתנו כאזרחים ביושר.