זוכר את ה- 2003? שר המידע העיראקי אל סהף - עם האמריקאים עכשיו רק כמה קילומטרים משם - המשיך להכחיש את המציאות בשטח והודיע בעקשנות על תבוסתם ... אם לעומת מה שאחד (או "לא") מספר על לוב של ימינו נוכל לקרוא לזה ריאליסט.
לפני מספר ימים התרחש פרק ששינה קיצונית את הטבלאות במדינת צפון אפריקה. סייף אל-אסלאם מועמר קדאפי, בנו השני של המודח (ונרצח), שוחרר לאחר כמעט שש שנות מאסר. סדאם.
החדשות, באופן רשמי, לא הציקו איש. העיתונות הדגישה את ההאשמות נגדו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בגין פשעים נגד האנושות שבוצעו ב- 2011. האשמות אלה לא הובילו למשפט כלשהו, למעט בהיעדר - עם גזר דין מוות ב- 2015. מכיוון שגם אז לטריפולי לא הייתה הסמכות והכוח אפילו להילחם על איסור חניה, סייף קדאפי נערך בכדורי העפר בזינטן, על ידי סיעה יריבה של טריפולי וחברו של טוברוק, כשהוא חיכה לתקופות טובות יותר.
ככל הנראה, ההפגנות העליזות שגרמו לשחרור בקרב אנשינו הדיפלומטיים לא היו מושכות תשומת לב. לחיות בשכירות יתר במתחם משוריין ללא קשרים אמינים עם המדינה בה היא מוגשת היא מסורת עבור האיטלקים. וידאנו זאת גם במדינות אחרות. חבל אז בין המקורות שלנו מודיעין לדיפלומטים יש משקל מיוחד ...
האופוריה לשחרורו של קדאפי ג'וניור הייתה עדה כמעט בכל המדינה. אין ספק שזה היה בלתי אפשרי או ממילא מוגבל יותר עבור בן משפחה של סדאם ב- 2011, אבל אחרי שש שנים הכל שונה. הסיבה לכך היא - כפי שמעידים מקורותינו בלוב - כל הבטחה לשלום, שגשוג והתפתחות נדחתה. "סוליית האהבה היפה" הפכה לאומה כושלת:
- ברמה הפוליטית, כי אחרי שש שנים היא עדיין לא הצליחה לתת לעצמה ממשלה יחידה;
- כלכלית, מכיוון שכוח הקנייה של אוכלוסייה המקבלת בברכה עובדים מכל רחבי היבשת קרס וכעת רואה אותם מתאספים אפילו בגלל חוסר האפשרות הפשוטה לחזור הביתה (800.000 פליטים פוטנציאליים הממתינים לעלות);
- ברמה החברתית, כי לדורות החדשים אין סיכויים והם יותר ויותר בני ערובה לאלימות ולסמים ("מה שלא ניתן היה להעלות על הדעת בימי קדאפי", אנו עדים).
חידוש מדאיג, שלא פורסם אך רהוט, הוא נטייתם של הלובים עצמם לעזוב את ארץ האם.
כל זה הוא תוצאה של המדיניות ה"נכונה "של אלה שהפילו משטר למסירת עם שבלי דיקטטור אכזרי הפך שוב לבלבול של שבטים.
שנאה וטינה הם רגשות כלפי מי ששלה ואז בגדו. בוז ואכזבה כלפי אירופה והמערב בכלל, הם כיום יותר מאשר רגשות זוחלים.
כישלון בכלל? נהפוך הוא.
מדינות כמו צרפת ששיחקו משחק ממולח בלוב ובחרו את השחקן הנכון ירוויחו הרבה ממה שזרעו.
היינו היחידים ששמנו על הפנים והפסדנו. באיטליה, דברים (או עסקיים, אם אתה מעדיף) היו יכולים להיעשות והיו צריכים להיות טובים יותר.
הדבר היחיד שביקשו מאיתנו לא לעשות הוא להיות דרכון לאינטרסים של אחרים (v.articolo).
אמר וסיים.
בלוב המחולקת בין מאות סיעות ושום ממשלה, הצלחנו להפוך את הגנרל הפטר, האיש היחיד שמסוגל לממש את האחדות הלאומית, ליריב.
מחצית המדינה שתומכת בה עשתה זה עתה מהלך מכריע: לאסוף את הסכמתה של לוב המאוכזבת שמביטה לאחור בצער.
"ביקש הסכם בחירות". זו התוצאה והאסטרטגיה היחידה ש"האינטליגנציה הדמוקרטית "שלנו הצליחה להוליד.
אבל האחרים לא צפו: הפטר פלוס קדאפי מהווים 90% מהקולות.
איבדנו.
(תמונה: ICC)
