לאחר רעידת האדמה של טראמפ, שתי אסונות מיקרו נוספות פגעו באיחוד האירופי: האלוף רדב מנצח בבחירות לנשיאות בבולגריה, לטובת "חזרה למזרח" של סופיה; במולדובה זוכה דודון הנשיאותי, מקדם אירו-סספטי לקירור היחסים עם בריסל.
שני מקרים הקשורים לתזמון וגיאוגרפיה, אך למעשה טבועים במציאות שונה מאוד.
בולגריה, יחד עם רומניה, הצטרפו לאיחוד בשנת 2007 עם ההרחבה הלפני אחרונה. למרות תנופה פרו-אירופית מתונה, שעודדה בעיקר מהקסם של קרנות המבנה של בריסל, המדינה נותרה קשורה בעברה, מחלחלת על ידי הילה תרבותית רוסית ראוותנית. כדי להבין זאת, כדאי יותר להגיע אל מול הבזיליקה אלכסנדר נבסקיג ביום מושלג בסופיה, מאשר לפנות לניתוחים היסטוריים. זה עניין של עור, של השפעה.
בתוך האיחוד זו המדינה היחידה שמשתמשת באלף-בית הקירילי והמדינה הסלאבית היחידה עם רוב אורתודוקסי. אפילו הכניסה לנאט"ו מ -2004, אף שהחזיקה בארכיב את הקשר הפוליטי והצבאי עם מוסקבה, הצליחה לגרד מהדמיון הקולקטיבי את הרעיון שסופיה היא עיר המתיחה במזרח. במילים אחרות, באופוריה של האיחוד של חלק זה של המאה, לא נשכחו התלמים העמוקים של שורשים תרבותיים ולב בולגריה המשיך לפעום באותו כיוון.
כך נראה ניצחוןו של הגנרל רדב על האליטות הפרו-אירופיות הפחות ופחות יכול היה להיות שם.
עבור מולדובה הדברים כנראה שונים. הרפובליקה המסכנה לשעבר-סובייטית, היא אינה חלק מהאיחוד, אך נהנית מהסכם סחר עם בריסל שמאז 2014 הציב אותה בתוכנית שיתוף פעולה אפקטיבית עם המערב. בסיומת הסופית שתמיד ראתה אותה באיזון בין רומנטיקה לגישה לרוסיה, בשנים האחרונות היא נראתה מכוונת לייעוד פרו-אירופי.
אחרי הכל, בניגוד לבולגרים, המולדובים הם של תרבות רומנית (דגלים מלמדים דברים רבים ...) ולכן הם ממוצא לטיני. 50 שנות שלטון סובייטי ישיר ונוכחות רוסית מתונה (10% מהאוכלוסייה), במיוחד בתפקידים חברתיים מוסמכים, מעולם לא ביטלו את הייעוד המערבי של קישינאו. קיום הדנסטר בגבול היסטורי נוקשה לא מנע ממולדובה לחלום על אבולוציה ועל חזרה מוחלטת ל"אירופה של העשירים ": צל טרנסניסטריה העולה ממזרח לנהר הגדול עם כולם לא מנע זאת מורשת ההשפעה הרוסית; העוני האנדמי לא מנע זאת, והפך אותה למדינה הנמצאת הגרועה ביותר באירופה.
אז מה קרה?
פשוט מאוד. הבחירות בבולגריה ובמולדובה, למרות הקשורות למציאויות שונות מאוד, מתכנסות בנקודה אחת: האיחוד האירופי הוא כבר לא הבנגודי הנחשק על ידי כולם.
חומר המחשבה בשלב זה הוא מכריע: כל עוד היורו-סקפטיות באה ממציאות עשירה ומגובשת, הכל יכול להשתלב בדפוס ההיסטרי של חוסר שביעות רצון מקומי. אנחנו מדברים על שבדיה, אוסטריה, הולנד, דנמרק ... מציאות קטנה יותר מבחינה דמוגרפית, אך דוברות אירופה משגשגת שכבר לא מוכנה לשלם עבור אחרים.
העובדה המעניינת היא שההפרדה מבריסל נתמכת כעת מאוד על ידי המדינות העניות ביותר, שנראות שכבר לא נמשכות אפילו על ידי צפירות הכספים האירופיים, המהוות בסיס לכלכלות הרות אסון כמו אלה של רומניה ובולגריה עד שנת 2007.
ניקח דוגמא מספרית: בשנת 2015 האיחוד האירופי השקיע בבולגריה 2,8 מיליארד יורו; סופיה, באותה השנה, תרמה רק 400 מיליון יורו לקופת בריסל.
מדוע אם כן איננו אוהבים יותר את אירופה?
יש אנליסטים שמתעקשים בעיוורון מביך לשקול את אירופה במצור מתמיד. מאחורי ברירות המחדל של הבחירות העוקבות ממדינה למדינה יהיה צל התעלמותו של האיש הרע, מוכן לערער יציבות של נווה מדבר של חופש ועושר. למותר לציין כי האצבע מופנית אל רוסיה של פוטין, כך האמינה דאוס אקס מכינה מכל שינוי עוין בבריסל.
המציאות כנראה שונה. האיזונים הפוליטיים והגיאו-פוליטיים החדשים שמתעוררים באירופה הם תוצאה של כישלון אנדמי, שאינו קשור בלחץ חיצוני. המערכת החברתית-כלכלית שנחנכה באמצע שנות התשעים והתממשה במטבע היחיד בתחילת האלף התפתחה למעשה. המדינות החברות שבמודלים ותוצאות שונות הבטיחו התפתחות הרמונית של קהילותיהן הוחלפו ללא כלום. ב -90 השנים האחרונות האיחוד האירופי לא הצליח להציב מודל פוליטי חלופי לזה של מדינות ריבוניות, והותיר אחריות מושעית בשטחים בסיסיים כמו עבודה, דיור, בריאות, חינוך, ביטחון.
איך זה תורגם באופן מקומי?
במדינות הכי טובות, התפתחה התפיסה של "לתת יותר ממה שמקבל"; אצל העניים ביותר הרעיון תפס כי הוודאות שמציעים מודלים חברתיים מאוחדים כבר לא קיימים. למען האמת: האוסטרים לא מרוצים בדיוק מהמודל העל לאומי הזה כמו היוונים.
אין זה מקרה שאיטליה בסקרים של היום נראית חסרת ביטחון יותר לגבי עתידה מאשר לפני 20 שנה. באשר לאיטליה, התפיסה מתבטאת עוד יותר במדינות המורגלות בכלכלה ממלכתית, שם נגמר הריגוש לעושר קל, כיום דיקטטס בריסל מתקבלים כמטרדים, הרחק מהמינימום המובטח וצרכי הקהילות. מקומיים.
בהתחשב באירופוספטואיזם המשתולל כהד לפופוליזם אנוכי והיסטרי, בשלב זה הוא מבחן של סתירות; בומרנג סביר שימשיך לפגוע במה שנשאר במוסדות האירופיים.
אירופה ללא זהות היסטורית, חברתית ופוליטית הראתה עצמה שאין לה עתיד. עם זה קובע באופן בלתי נמנע את האופק של חברה גלובלית שמזניחה את הקטנטנים, את המגוונים, את הקהילות. איתו אולי גם המיתוס של הגלובליזם ושל חברה המקושרת בכוח עם סדקים מודל יחיד שהוטל.
בולגריה ומולדובה מצטרפות לרשימת אלה שלא אוהבים את המודל הזה של האיחוד; הברקזיט אמר לנו שהוא יכול לצאת משם. סביר להניח שהקולות החדשים שמגיעים מעבר לים יגידו לנו מה יהיה מהיבשת הישנה. אחרי הכל, זו בדיוק החולשה הגדולה ביותר.
(צילום: אינטרנט)
