נשיא פינקנטיירי, הגנרל קלאודיו גרציאנו, נמצא אתמול מת - על פי עדויות להתאבדות - בביתו ברומא.
הרבה כבר נכתב אבל אני רוצה לחלוק כמה זיכרונות עם סרטון, להדגיש את אחד הביטויים שלו ולנסח שיקול אישי.
הזדמן לי לראיין את האלוף כרמטכ"ל (סרטון למטה), ובהחלט יש לי זיכרונות חיוביים מהפגישה. מה שהדהים אותי, לעומת זאת, היו המילים האחרונות שלו בזמן המעבר שלאחר מכן עם עמיתו וצ'יארלי: "אנזו היקר, אני נותן לך את שרביט הפיקוד, אבל גם את הבדידות של הפיקוד..."
האם מי שמפקד באיטליה לבדו? לצערי כן! כאשר מערכת מתגמלת ומעודדת רק התנשאות ויסמניות בצוות, הצבאי והאזרחי, המנהלים תמיד יהיו לבד, במיוחד ברגעים הקשים ביותר, הציבוריים והפרטיים.
אני לוקח אחורה את המילים שכתבתי לפני שש שנים: אלוף יקר, אל תישאר לבד בפיקוד, אנחנו יורשים (רחוקים) של עם שמפקדיו צעדו, לחמו וסבלו בבוץ יחד עם חייליהם. הם מעולם, בשום מצב, לא היו "לבד".
האם ההיגיון והדינמיקה ישתנו לפני שהמדינה כולה תהפוך לקורבן הבא?
תמונות: הגנה מקוונת
