כאשר המעצמות האירופיות חילקו את אפריקה עם ועידת ברלין בשנת 1884, היו שתי הנחות יסוד: היבשת העתיקה הייתה מרכז הכובד של העולם; כדי שהכל יישאר כך, כל אמצעי היה צריך להיחשב לגיטימי.
אנחנו מדברים על העולם שנדחה על פי המלכה ויקטוריה, המורכב מכללים וערכים שבוודאי אינם במקום כיום, אך ששלטו במשך עשרות שנים. עם זאת לקח מאה שנה עד שמערכת העקרונות ההיא נעלמה. תוך קצת יותר ממאה שנים האיזון בין כוחות שיצרו עולם אירואוצנטרי הצטמצם לשולחן עגול של מדינות סריסים, ערש של מחשבה חלשה כל כך שלא טוב אפילו להתאבל.
אם אירופה של הקולוניאליזם האימפריאליסטי עמדה על אקסיומות שהיום אינן קבילות, אולם לפחות מוזר שמורשת העולם ההוא נפתרת במלואה באיחוד האירופי, על משפחת נייר העמים, במציאות יחד עם הזומבים הרכים שאינם מכירים זה בזה אלא הם מוחזקים בידי מאפיה פיננסיות ותפקידים פוליטיים.
מה קרה לנו?
התשובה מוטלת על ההיסטוריונים. עלינו לנתח את מה שאנחנו רואים כדי להסביר תובנות גיאופוליטיות.
בואו נתחיל מבלגיה, אחד ממקרי העמודים הראשונים הרבים וסינתזה מצוינת כדי להבין איך הדברים מתרחשים באירופה.
ארץ הצ'יפס ובירה הטרפיסטית במעט יותר ממאה שנים עברה מ"הקולוניאליזם האישי "של ליאופולד השני לחילון החגים הנוצריים של חג הפסחא, חג המולד והקדושים. מעריסת הקתוליות הריאקציונית והרקסיזם היא הפכה לאומה של המתת חסד אינפנטילית (המותרת על פי החוק), במקום הראשון ביבשת אפילו בדירוג המיוחד של התאבדויות.
מולדתו של גופרדו די בולון (בתמונת הפתיחה), המארחת כיום את הבירה הווירטואלית של אירופה החדשה והמטה של נאט"ו, היא המדינה הראשונה לייצוא אנשי המיליציות האיסלאמיסטיות, תוצאה של אותו מאגר רב-תרבותי היקר כל כך למוחות נאורים. של היבשת. ישנם אזורי גטו בבריסל כמו מולנבייב הידוע לשמצה כיום, שם להיות לבן ונוצרי הוא מגבלה חמורה. אנחנו פחות מ -3 ק"מ מהגרנד פלאס, לב ליבה של אירופה ...
אנחנו לא מדברים על חריגים אלא על מציאות בלתי הפיכה במרכזים רבים של תרבות אירופית מוצקה: מאוסלו לקופנהגן, מפריס לקלן, מלונדון לאמסטרדם ...
כל זה אינו מקרי אלא תוצאה של נגיף מצפון שנקרא פעם מזוכיזם, אך כיום מוסבר במקום זאת על ידי אותה סוציולוגיה הטובה להבנת פסיכודרמות קולקטיביות.
הבעיה שלנו האירופאים המודרניים היא למעשה פסיכולוגית מהותית, מורשת סבירה של שפע מופרז ממנו נהנים הדורות שלא תרמו לבנייתו.
מי שהתבגר לאחר מלחמת העולם השנייה הוא מעל גיל 90 כיום. כמעט ואין עדים ישירים יותר ל"תקופות הקשות "והמעמד השליט הנוכחי מושך בכבדות בקרב אלה שנולדו בפער בין השנים 1950-1965, הדור המחנך בזמן התרבות האסימו וה"אנטי".
אנו האירופאים מתחת לגיל 70 הם למעשה נושאים טבעיים לאין אונות דורית שהפכה לדחייה של כל זהות, במיוחד זו הקשורה לעבר, ונחשבת מי יודע מדוע האשם היחיד בחוסר התיאבון שלנו. במילים אחרות, אנחנו מתנהגים כמו צאצאים מטומטמים של משפחה אצילה, רגילים למורשת הסב מבלי שהזענו אותה, אבל כל כך המומים שנוכל להשמיד אותה.
התחמקות החלקלקה של מחשבה חלשה ואחידה יותר ויותר מוצאת את ביטויה המקסימלי לא במקרה ב"עולם השלישי על ידי השמועה ": ניחן במינון טוב של בורות בהיסטוריה ובגיאוגרפיה אנו מרשים לעצמנו לשקול את כל מה שהוא זר או אקזוטי טוב יותר. ואם אפשר גם לקדם אותו לקורבן שלנו, כדי להגביר את אפקט האשמה.
באופן זה, בסופו של דבר הציוויליזציה האירופית מבטלת את עצמה במירוץ להפלת כל מעמד, ויוצרת מהפכים מתמשכים, הרבה מעבר לגבולות ההיגיון.
מקרי הטירוף שמהם ניתן לשאוב השראה הם אינסופיים: אנו מתגייסים לכלב נטוש אך אנו מממנים סחר בעוברים אנושיים; אנו מוכרים נשק לסעודיה אך אנו מבטלים את חיילי הצעצוע מהצעצועים שלנו; אנו מוציאים את הצלבונים מבתי הספר, אך אנו מאפשרים לסקילה להתקיים ...
אנו משלמים על תקלות שאינן קיימות כמעין גאולה של מצפון משועמם ומפוחד, שאינו שולט עוד בהפניות משלו. אנו רחוקים מכל סימטריה של כבוד אך אנו ממשיכים להעמיד פנים שאנחנו סובלניים. אנו מקבלים דחייה כ"לא מאמינים "מול מסגד, אך אנו ממלאים דפים של רב-תרבותיות מטופשת, חרטנית לפחות כמו הצביעות העומדת מאחוריה. אנחנו כל כך אובססיביים לכבד אחרים שאנחנו שוכחים שגם אנחנו "אחרים" כשנקודת המבט משתנה.
מה יהיה באירופה והערכים עליהם התפתחה במשך מאות שנים?
רבים אומרים שסובלנות היא בדיוק הציר שסביבו צמחה ומכוח זה אין לעשות דבר כדי להסיט את הצונאמי התרבותי המציף אותנו.
אולם מוזר לחשוב שהפינוק חל על כולם פרט לעצמנו. אך בסופו של דבר זה לא מפתיע: סתירה היא תמצית הפגיעה העצמית, מחלה חשוכת מרפא שאנו האירופים הם קורבנות ללא עוררין.
