הסוגיות השכיחות ביותר בהן הדיונים על טרור בינלאומי עומדים על שמריה הם תפקידו ואחריותו של המערב. לאחר סיום ניתוח התרחיש אנו בדרך כלל עוברים לזה של הגורמים והתזונה הבלתי נמנעת. פצצה, פיגוע, בקשה להתערבות חמושה והפזמון מתחיל שוב.
נתחיל בכך שתסמונת האשמה היא כמעט תמיד סימפטום של ציוויליזציה. ככל שחברה מתקדמת יותר, כך היא מוכשרת להסתכל בתוך עצמה. למותר לציין כי חברות קדומות בדרך כלל חסרות ביקורת עצמית רבה ונראות מוצקות יותר. אין זה מקרה כי דיאטולוגיה בדרך כלל מסיימת את הסגת הקונספירציה והעובדות המפוצצות במלואן (התקפות או מעשי מלחמה) חופפות את ההנחות, המחשבות ותיאוריות הטרקלין המעטות שימוש.
עם זאת, זה לא המקום להרהר בלגיטימיות, קל וחומר לגופם של הדיונים. נקודת המוצא שלנו היא אחרת.
במקום לשאול את עצמנו אם זה הכרחי, מועיל או צודק להתערב בכלי נשק נגד טרור לכאורה, יהיה מעניין לשאול את עצמנו מאיזו מערכת אנו חשים או לא מרגישים חלק ממנה.
ראוי להרהר בעובדה שכאשר הד ההתקפות דעך, נפח הספקנות האנטי-מערבית גובר עד שהוא מהווה חברה סימטרית: מצד אחד, אלה המאמינים בטרור וחשים נתונים לאיום חיצוני, מצד שני, אלה שחושבים כי 'המערב הוא הגורם לכל הרעות, ולכן גם משלו.
הדיכוטומיה הופכת לאידיאולוגית ומעבירה את המיקוד בדומות ובחירות האישיות של כל אחד מאיתנו. אז אתה מאבד את נקודת המוצא: עוד לפני שאתה מרגיש מערבי או אנטי-מערבי, ראוי לשאול לאיזה מערב אתה מתייחס.
הנושא אינו משני מכיוון שאפשר לבחון ביקורת רבה על הבחירות וההנחיות של מדינות מתועשות, מבלי לאבד את תחושת הזהות והערכים שהיא מכילה.
זה לא כל כך חשוב לקבוע אם המערב טועה, אך אם לוקחים את זה כמובן מאליו כי הוא עשה טעויות, אולי כדאי יותר להבין מהן ההנחיות והעקרונות שהוא הסתכל בעשורים האחרונים. במילים אחרות: האם יש רק מערב אפשרי אחד?
מקובל להכיר בכך שאחרי הסכמי ברטון וודס בשנת 44, חדר הפיקוד העולמי שחשוב עבר מאירופה לאמריקה. בחירת הדולר כמטבע התייחסות לא הייתה רק מעבר פיזי, אלא גם מעבר סמלי, שקשור בחוט כפול לאירועים הפוליטיים שהיו מסמנים את כדור הארץ עד ימינו: העולם הקולוניאלי הפרנקו-בריטי, שנמנע לטובתו. בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי, חיוני לביסוס התוצאות של מלחמת העולם השנייה (ברטון וודס קרה חודש לאחר הנחיתה בנורמנדי). לידתה של נאט"ו רק כעבור 4 שנים הייתה אישורה הצבאי.
מבלי להיכנס לדיון ההיסטורי, מטרת הניתוח שלנו היא לשאול את עצמנו אם עדיין 25 שנה מסוף המלחמה הקרה, הגה שסימנה את מהלך אירופה (ערש המחשבה המערבית), עדיין צריכה להיות זהה.
ההשתקפות שלנו נראית הגיונית אם ניקח בחשבון שבמדינות אירופה התרגלנו כל כך להיות חשיבה נגזרת, שכבר אינה מחזיקה אינטרסים ישירים, להפוך לעבדים של אשמה ופגיעה עצמית.
בוא ניקח דוגמא ביחס לגיאופוליטיקה: בואו נדבר על דאעש וייציבות במזרח התיכון. אם ניקח בחשבון את ההשלכות הטרגיות של מלחמת עירק 2003, אנו בדרך כלל רגילים לפרש את העובדות בשני מפתחות בלבד: אלה המאמינים כי המלחמה הייתה הוגנת על ידי נישואים לבחירות הפוליטיות של ממשל בוש; אלה המאמינים כי המערב טעה למלחמה, כמו תמיד. הרעיון שהמלחמה הייתה שגויה בעיקר בגלל שהיא מנוגדת לאינטרס המערבי בדרך כלל לא מתבוננת או ברקע.
לסיכום, אם המערב עולה בקנה אחד עם ארצות הברית וערך הערכים שהם מייצגים, לא משנה מה תהיה ההתמצאות (פרו או אנטי-מערבית), אנו האירופים בסופו של דבר בוחרים לפי האינטרסים של מישהו אחר. דואליות זו תהיה בולטת עוד יותר אם ממשל רפובליקני יחזור לבחירות לנשיאות 2016, ואיננו מחויב עוד להסתיר אינטרסים גיאופוליטיים אמריקאים מאחורי הרעלות של דמגוגיה פציפיסטית. הבחירה תהיה אז מקוטבת עוד יותר: ארה"ב או עולם שלישי, טרטיום נון דטור.
מעל 70 שנה עברו מאז ברטון וודס ויאלטה והרבה דברים השתנו. העולם צריך אולי לשנות את שיווי המשקל שלו ולשאול שאלות שוב. אירופה בפרט צריכה לתהות אם היא עדיין קיימת.
(צילום: ארה"ב DoD)
