לפני כמה שבועות הייתי צריך לכתוב בצורה חקירה אם איטליה הייתה כספומט לטרור. היום, למרבה הצער, אני מובלת לומר שאיטליה היא "כספומט" וזהו.
מזומן מתמשך לא רק מנקודת מבט כלכלית, אלא גם על העברת הריבונות הלאומית, שעד עכשיו כל מדינה אחרת יכולה להתאימה אליה מבלי לעורר את תגובתם של המוסדות שלנו, אלא מוכנה להרכין את ראשיהם ולסחור במה, במקום זאת, בזכות היה להתחרות.
למעשה, היום החדשות, שדווחו גם בעיתון לאומי חשוב, כי התקשורת ההודית מדווחת כי "איטליה מציעה התנצלות ופיצוי". בתמורה, השיבה האיטלקית ומשפטם של שני הרובים.
סוכנות ידיעות שמגיעה מדלהי מספרת על "זמינותה של התנצלות ציבורית על ידי שגריר איטליה על הריגת שני הדייגים ההודים שנהרגו ופיצוי חשוב למשפחותיהם, בתמורה להחזרתם של מסימיליאנו לטור וסלבטורה ז'ירונה. באיטליה, שם הם יעמדו לדין ".
חדשות דיווחו גם על ידי עיתון חשוב "The Economic Times (ET)", שטוען כי התייעץ עם "מקורות ממשלתיים הודיים ברמה הגבוהה ביותר". אני אומר שהשגרירות האיטלקית, כפי שדווחה על ידי סוכנות ANSA, אינה מפרטת, ומשיבה כי אין לה הערות לגבי טענת המאמר, שפורסמה יום לאחר שממשלת הודו הודתה כי היא בוחנת הצעה איטלקית.
עם זאת, אותה סוכנות מפרטת כי היומון ההודי מסביר כי מקורות ממשרד החוץ ההודי הודו כי איטליה הציגה "כמה אלמנטים" לפיתרון ידידותי לשאלה באמצעות משא ומתן בין שתי הממשלות.
נראה כי קציני הביטחון ההודים מתנגדים להצעה ומבקשים שוב ששני החיילים יכירו באחריותם וברגע שיורשעו בהודו הם יוכלו לחזור לאיטליה על בסיס האמנה הדו צדדית שנחתמה באוגוסט 2012, המשרתת. העונש באיטליה.
לכן נמשך סחר חליפין המבוסס על התמקחות מכוערת שמציבה שני אזרחים איטלקים כקלפי מיקוח, שני חיילים אשמים רק באמירתם "אני מציית" לאותו 22 במרץ 2013, כאשר איטליה החזירה אותם להודו על ידי ויתור על זכויותיהם. של אומה ריבונית, שאינה מבטיחה את זכותם של חסינות תפקודית לשני החיילים ואולי אפילו כמה ערבויות חוקתיות. שוק אמיתי בו סחורה היא עתידם של שני איטלקים כפי שהייתה לנו גם ההזדמנות למדינה לאחרונה.
אין מילים לנוכח התנערות הריבונית הלאומית המעשירה והבוטה הזו. אם הדברים מדווחים על ידי העיתונות ההודית, קשה להבין על מה מבוססת האופוזיציה האחרונה שהביע נשיא הרפובליקה שלנו נגד הודו. למעשה, הודו שוב משחקת את התפקיד מכיוון שאיטליה מאפשרת זאת.
אנו קוראים ניצחון לשחרורם של בני ערובה איטלקים בידי דאעש או מערכי טרור אחרים, ושוכחים לומר שההצלחה נובעת מתשלום כופר ולא מהצלחות דיפלומטיות או מודיעיניות וכעת אנו ממשיכים ללכת בדרך של חליפין תוך הכרה בנזק. עם זאת, הכל כדי לנסות ובכל מקרה כבר שילם בחודש מאי 2012. אנו עושים זאת על ידי התחייבות של משאבים כלכליים שהם איטלקים כדי להשיג הצלחה שמגיעה לנו, זו של החזרת דשלה לשני Fusiliers של חיל הים.
אולי איטליה עומדת להודיע על תבוסה שהתחפשה להצלחה. למעשה, אם הידיעה אתמול תאושר, ממשלתנו עומדת להכיר באחריות למה שקרה ב -15 בפברואר 2012 מבלי שהודו טרם הביאה ראיות. אנו עושים זאת לאחר שניים מחיילינו שוללו על ידי הודו ללא הוכחה כי הם זכויות האדם היסודיות ביותר של חופש אישי במשך למעלה מ -1000 יום, ולאחר שקיבלנו כי דלהי זעמה גם על אמנת וינה על ידי איום בחסינות במרץ 2013. דיפלומט של השגריר מנצ'יני.
קשה גם אם מה שנאמר על ידי האקונומיסט טיים ימצא אישור. לחלוק את ההתנגדות שהביע נשיא הרפובליקה כלפי הודו. במקום זאת, אנו האיטלקים זועמים על אלה שלעגו עלינו ברמה המוסדית למעלה משנה ואומרים כי הבינאום של העניין ותחילת הבוררות הבינלאומית מוכנים ואז במקום מתבצע סחר חליפין לא מקובל, שבו שבב המיקוח מיוצג על ידי עתידם של שני אזרחים איטלקים ובני משפחותיהם.
בושה נוספת מתווספת לניהול המכוער של הסיפור שנמשך כבר יותר מ -1000 יום, מה שחייב לתת לנו לחשוב איך אולי אפילו בעוד אלפי מגזרים אחרים בחיים לא מכבדים כבוד לאזרחים, ובמקומם האמונה שהאיטלקים הם מארח. של שגיאות לפשל בהבטחות שהתנערו מעובדות.
מסיבה זו, אולי, נשיא המדינה יהיה נכון להתרגז ולעבור מול איש צבא שהתעלל בו על ידי המדינה אשר אתמול - שוב - גאה לומר "למרות כל מה שאני עדיין סומך על המוסדות".
פרננדו טרמיני
