חטיפת 18 הימאים של מזארה דל ואלו שוב העלתה את נושא עשר השנים של המים הטריטוריאליים בלוב (גם אם נכון לעכשיו לוב, כישות פוליטית, אנחנו בהחלט לא יכולים לדבר).
בשנת 1973 הכריז המשטר דאז של קולונל קדאפי כי מפרץ סירטה הוא חלק ממי פנים היבשה, ולכן סופח לאורך קו של כ- 300 מייל לאורך קו 32 ° 31 'לרוחב הצפוני. טענה גאוגרפית זו נדחתה על ידי המדינות האירופיות העיקריות, כולל איטליה.
בשנת 2005 הקימה ממשלת טריפולי באופן חד צדדי אזור הגנה על דיג ימי. החלטה זו עוררה גם מחאות מצד כמה מדינות וכן מנשיאות האיחוד האירופי. למעשה, בהתחשב במפרץ סירטה כמים טריטוריאליים פנימיים, אזורי הדיג של 62 קילומטרים לטענתם היו מתחילים מ- 12 מייל מקו הסגר של המפרץ, והגדירו גבול של מים טריטוריאליים השווים 74 מייל מחוף לוב..
ב- 2009, לוב הכריזה על אזור EEZ (אזור כלכלי בלעדי) "הסמוך למים הטריטוריאליים שלו ומשתרע על פי החוק הבינלאומי", שהמגבלה החיצונית שלה, עד כה, טרם נמשכה.
יתר על כן, ב- 28 ביוני 2018, טִין (הארגון הימי הבינלאומי) מסמל את מה שבעבר נראה כאוטופיה ומתעד את אזור SAR (חיפוש והצלה) הלובי עם מרכז תיאום משלו להקלה על מהגרים (JRCC) על תקשורת מהרשויות בלוב.
החישובים שבוצעו מראים כי בין חופיה של טריפולי לגבול המים הטריטוריאליים של לוב ישנם כ -116 מיילים.
כל סירות הדיג שנתפסות במים אלה נתפסות. ברור שפעילות הדייג הסיציליאנית נפגמת משמעותית, מכיוון שחיל הים הפסיק לספק הגנה, והזמין סירות דייגים להתרחק.
ובכל זאת בשנת 2015 סירת הדייגים איירונה, עזב את נמל מזארה דל ואלו, נמלט מניסיון חטיפה, 40 קילומטרים צפונית למיסוראטה, הודות להתערבותם של פשיטות GOI והפריגטה Bergamini.
צילום: ארכיון חיל הים
