בימים אלה כולם מדברים על אחוזים מהתמ"ג להקדיש לביטחון. ארה"ב מבקשת את 5%, יש מי שמציע את 3%, מבלי שבילה אפילו את 2%. אבל האם זה הגיוני או שאלו רק מספרים שנזרקו שם באקראי?
כבר שנים שאנחנו שומעים את אותו הפזמון הזה "נאט"ו רוצה שהמסירות תהיה 2% מהתמ"ג להוצאות הביטחון". בינתיים, בואו נזכור שהמחויבות להביא את הוצאות הביטחון 2% מהתמ"ג עד 2024 נטל ראש הממשלה פרו זמני, מתאו רנצי, במסגרת פסגת נאט"ו 2014 של ראשי המדינות והממשלות בקרדיף. מחויבות קולקטיבית זו של מדינות אירופה הייתה רצויה מאוד (מונח רך, הייתי אומר "כמעט הוטל") על ידי ממשל אובמה.
אני מאמין שמועיל לזכור שאולי ההיבט המשמעותי ביותר (או אולי היחיד המשמעותי באמת) של ההתחייבות הנ"ל שבוצעה ב-2014 בתוך נאט"ו הוא שלפחות 20% מההוצאות הביטחוניות (כלומר לפחות 4 לאלף תוצר) עד 2024 אמורה הייתה להיות מוקדש "הוצאות הגנה על ציוד חדש גדול, כולל מחקר ופיתוח קשורים" או לחדשנות במגזר הביטחוני (עיון הצהרת פסגת ויילס, אמנות. 14), נקודה שנראה שלא זכתה לתשומת הלב הראויה עד כה.
כעת טראמפ דורש מבעלי בריתו בנאט"ו להעלות את אחוז התמ"ג שהם מקדישים להגנה 5% מהתמ"ג (אני חוזר, הוא מבקש את זה מבעלי בריתו, אבל נראה שאין לו שום כוונה לתת לארה"ב לעשות זאת, שמקדישה כ-100 מיליון יורו להגנה) 3,8% מהתמ"ג שלהם).
בתגובה, רוטה ופון דר ליין, מאוימים כמו פרחחים שנתפסו גונבים ריבה, התחייבו להבטיח את 3%. יתרה מכך, אני לא יכול שלא לתהות באיזו סמכות, שכן לאף אחד מהם אין סמכות על תקציבי המדינה של המדינות החברות בארגונים שהם מייצגים (כלומר נאט"ו והאיחוד האירופי).
הרושם הלא נעים הוא שהמספרים האלה נזרקים כמעט באקראי, כאילו אתה מתמקח על החוף עם ה"וו קומפרה" שמנסה למכור לך תיק מזויף.
כמובן, כחייל, תמיד האמנתי שהגנה היא עניין רציני ודורשת התחייבויות הוצאות כתוצאה מכך. יֶתֶר עַל כֵּן, גם תמיד האמנתי שלפני הגדרת כמה משאבים כספיים להקדיש לביטחון (כמו לכל מגזר ציבורי אחר) היה צורך שיהיו יעדים וסדרי עדיפויות ברורים.. דווקא כחייל, תמיד חשדתי יותר מקצת כששמעתי דיבורים על "הגדלת" הוצאות הביטחון, מבלי להגדיר בבירור את היעדים המבצעיים שהם רצו לשאוף אליהם. גם לא שמעתי דיבורים על "שיפור ורציונליזציה" של הוצאות כאלה בו זמנית.
באופן אישי, אני מאמין שהבעיה נעוצה לא רק ב"כמות" ההוצאה אלא גם ב"איכות" של הוצאה כזו.
הבעיה מורכבת ואני מאמין שלא ניתן לטפל בה רק על ידי קביעת מספרי אחוזי התמ"ג שיוקדשו לביטחון או על ידי הגדרת האחוז מתקציב הביטחון שיוקצה למודרניזציה ורכישת חימוש.
יש לטפל בבעיה ברמות שונות (נאט"ו, האיחוד האירופי ולאומי)
נתחיל מרמת נאט"ו, זה משאיר אותי די מבולבל לקבוע נתונים המתייחסים לתמ"ג של מדינות בודדות מבלי להגדיר קודם לכן מה בדיוק הברית דורשת מאותן מדינות כדי להתמודד עם איומים משותפים וצרכים מבצעיים. אני חוזר ואומר"מְשׁוּתָף", כי זה אולי לא הגיוני להגדיר אחוזי הוצאות מבלי לקשור אותם ליעדים המעניינים בברית זו (בהתחשב בכך שיותר ממדינה אחת עשויה להיות לגיטימית אינטרסים אסטרטגיים לאומיים גרידא החורגים מהאינטרסים המשותפים של הברית). ממה שמוציאה ארה"ב למען האינטרסים האסטרטגיים הגלובליים שלה (למשל לטובת דרום קוריאה או טייוואן) או ממה שהוציאה צרפת במדינות הסאהל, לא תמיד ולא כל זה עשוי להיות האינטרס של נאט"ו.
כמו כן כדי למנוע כפילות מיותרת של נכסים בין מדינות בודדות, עשוי להיות שימושי יותר להגדיר את היכולות המבצעיות (בתחומי הגרעין, היבשה, הימי, האווירי, הסייבר והחלל) שבעלות ברית בודדות או קבוצות של בעלות ברית צריכות להיות מסוגלות להעמיד לרשות צורכי נאט"ו, במקום לדאוג כמה מדינות אלו מוציאות.
זה נכון באופן טרגי שמדינות רבות באירופה (כולל איטליה וגרמניה), המשוכנעות שהן חיות בעולם של שלום, ראו במשך עשרות שנים את הכסף המוקדש להגנה כ"כסף מבוזבז" וכעת יצטרכו להקדיש למגזר הזה יותר משאבים ממה שעשו עד כה. עם זאת, נכון באותה מידה שהבקשות של ארה"ב לגבי הוצאות הביטחון של מדינות אירופה, במקום להשיג אוטונומיה צבאית עבור העמוד האירופי של נאט"ו, מטרתן לאלץ את בעלות הברית לפנות לתעשייה הביטחונית בעלת הכוכבים לרכישות.
ברמת האיחוד האירופי, קריאתו של JD Vance לבעלי ברית להיות מסוגלים "להסתדר בעצמם" יש לנצל זאת בניסיון לתת מהות אמינה למדיניות החוץ של האיחוד ולחזק את המבנה הצבאי שלו. כדי לחזק את היכולת הצבאית של האיחוד האירופי, ייתכן שיהיה צורך לגנוז את האילוץ (שנכפה על ידי ארה"ב) של הימנעות מכפילות נאט"ו-האיחוד האירופי. כי רק על ידי יצירת מבנה פיקוד של האיחוד האירופי דומה לזה של נאט"ו (וניתן לשילוב עם נאט"ו כנדרש) האיחוד האירופי יוכל לרכוש יכולת מבצעית אוטונומית אמיתית. וזה עולה!
יצוין כי פתרונות ארגוניים אחרים, שמטרתם למנוע כפילויות אפשריות, כפי שהוצע בהסכם "ברלין פלוס" של נאט"ו-איחוד האירופי מה-16 בדצמבר 2002, לא פעלו בפועל (גם בשל העוינות של כמה ממדינות נאט"ו שאינן באיחוד האירופי).
עם זאת, אפילו האיחוד האירופי צריך אולי לקבוע בבירור יעדים אסטרטגיים משלו לפני שהוא משער שאחוזים מהתמ"ג יוקדשו להגנה. לשם כך, היא תצטרך לקחת בחשבון את הצרכים בגבולה המזרחי עם רוסיה (בהינתן האינדיקציה הברורה שארה"ב עלולה לאבד בה עניין בעתיד) אלא גם של הגבול הדרומי שלה (שארה"ב כבר מזמן לא מתעניינת בו), זה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, שם הטרור האיסלאמי, התערבות רוסית וסינית מהווים איום שזלזלו בו במשך זמן רב מדי. על בסיס זיהוי הצרכים הללו, האיחוד האירופי צריך להגדיר אילו יכולות מבצעיות המדינות החברות אמורות להיות מסוגלות לספק. (יכולות שכמובן יהיו אותן יכולות שמדינות אלו מספקות לנאט"ו). נראה כי ניתוח זה לא נעשה.
אולם מעל לכל, האיחוד האירופי צריך להתייחס למדיניות תעשייתית על מנת להבטיח לא רק את הסטנדרטיזציה של מערכות הנשק בין מדינות בודדות אלא, במידת האפשר, את זהותן.. כלומר, ה-FA. של מדינות האיחוד האירופי לחדש את הארסנלים שלהן על ידי אימוץ אותם סוגי חימוש, ספינות וכלי טיס, כולם מיוצרים אולי הודות לשיתוף פעולה תעשייתי אירופאי.
עם זאת, זה לא מה שארה"ב רוצה, וגם לא מה שהמדינות החברות היחידות רוצות, אשר נוטים לשמור על האינטרסים של החברות שלהם ולא על הפונקציונליות של המכשירים הצבאיים שלהם.
לבסוף, נראה שכולם מרוצים מכוונתו של הנשיא פון דר ליין לשחרר את הוצאות הביטחון (אני מניח שזה רק החלק של הוצאות המחקר והמודרניזציה) מהמגבלות של הסכם היציבות. לי אישית זה נראה כמו הצהרת מערכת בחירות, כדי לשמח את כולם (ארה"ב מצד אחד ומדינות כמו איטליה, עם בעיות חוב ענקיות ושבקושי מקצה בערך 1,5% להגנה). אני תוהה, עם זאת, מה הנשיא פון דר ליין יענה לאותם כוחות פוליטיים (אולי לא מתלהבים מהוצאות הביטחון) שיבקשו להשתחרר מהאילוצים של הסכם יציבות הוצאות על בריאות הציבור או חינוך או מעבר אנרגיה.
מגיע לאיטליה, לעתים קרובות מדי בארצנו הוצאות הביטחון הפכו למיכל שימושי שאפשר לשאוב ממנו לענות על צרכים שהשפיעו מעט או לא על היכולות המבצעיות של הכלי הצבאי. כבר בשנת 1930 דחק מוסוליני בשר המלחמה פייטרו גאזרה "תוכנית של עבודות... אני אומר עבודות, לא חימוש או ציוד, …. כדי לתפוס כמות משמעותית של יד של עבודה"1. גם התנאים הלא נאותים בעליל שבהם התמודדו חיילינו עם מלחמת העולם השנייה הם תוצאה של מנטליות כזו!
באיטליה, משנת 1945 ועד היום, לעתים קרובות מדי מדיניות רכישת מערכות נשק, כלי רכב וציוד הוכתבה יותר על ידי הצורך להחזיק חלקים בתעשייה הלאומית בקשיים בעבודה מאשר על ידי הצרכים המבצעיים של הכוחות המזוינים (לעיתים אף הובילו לרכישת מערכות או כלי רכב שנועדו בתחילה לייצוא אך לא קיבלו אישור מספק בשוק הזר).
צריך גם לזכור את זה באיטליה, משרד ההגנה נושא בחלק ניכר מהעלויות עבור ה-Carabinieri, הממלאים כמעט אך ורק תפקידי משטרה. (מלבד בעצם כמה נציגי MSU העוסקים בפעולות חיצוניות). יתרה מכך, במשך למעלה משלושים שנה, כלומר מאז 1992 (מבצע "וספרי סיציליאני"), כוחות צבא משמעותיים עוסקים בפונקציות תמיכה עבור כוחות המשטרה (כיום מבצע "סטריד סיקור").
אז, ברמת נאט"ו, האיחוד האירופי והלאומי, הנושא הוא לא רק "כמה" מושקע במגזר הביטחוני אלא רעיונות ברורים לגבי "על מה מוציאים" וזה מניח שיש רעיונות ברורים לגבי מה האיומים ועל מי אפשר או אי אפשר לסמוך יותר.
1 ref. מאסימו דה לאונרדיס "מלחמה קרה ואינטרסים לאומיים" מהדורות רובטינו, 2014.
צילום: ארה"ב DoD
