אמנת שנגן משנת 1990 קובעת תנועה חופשית של אזרחי האיחוד האירופי ומדינות שלישיות באזור 26 החברים החותמים. למעשה, אין זה אלא ביטול הגבולות בין המדינות החברות.
ההסכם מרמז על שתי אקסיומות גדולות: במרחב גיאוגרפי מוגדר מראש יש תנועה חופשית של אנשים; כל מה שמסתובב במדינה חברה מסתובב אוטומטית גם באחרים.
שלב שני זה כולל אחריות עצומה. כמו במקרים מעטים אחרים בתולדות האיחוד האירופי, למושג האיחוד בין עמים הייתה אפשרות להתעצב מנקודת מבט פוליטית, כלכלית וחברתית: מה שנוגע לאנושיות של מדינה חברה משפיע על השכן, עם שאליו הוא חולק לא רק רעיון אלא גם מרחב פיזי מוגדר.
בניגוד למיזוגים אחרים הנובעים מתהליך האינטגרציה האירופי, מעבר גבולות היה ההוכחה הגבוהה ביותר לבשלות בניהול משותף, מכיוון שיש לו השלכות מיידיות על ההרגלים שלנו. היכולת ללכת ולחזור ממדינה מבלי שנשלטת שינתה את הגישה הפסיכולוגית לתנועת אזרחי אירופה תוך מספר שנים. בהתחשב בעברו ההיסטורי של היבשת, לפחות על הנייר זה לא יהיה טריוויאלי.
מקרי ההשעיה הזמניים (שנקבעו על ידי האמנה מסיבות חריגות) התבטאו כמעט וכמעט תמיד מסיבות ביטחוניות הקשורות לאירועים חשובים (פסגות פוליטיות, אירועי ספורט וכו '...).
אולם מאז 2005 (המקרה הראשון הוא צרפת) ובהאצה בשנתיים האחרונות עד למקרה אוסטריה, "הדמעות" באמנה הוכפלו בשל שלושה גורמים נוספים: פשע, טרור והגירה בלתי חוקית . ההשעיות, על אף שנחשבות כזמניות, אינן מיושמות עוד על פי העיקרון של אופיו החריג של אירוע, אלא על פי האופי החריג של איום. במקרה הראשון קל לחזות את משך המידה, בשני זה לא.
מכאן החלטת וינה לקבוע מיקום מחדש של תשתיות (חסמים, שלטים ומרחבים לבדיקות) לאורך הגבול עם איטליה. במילים אחרות, אוסטריה החליטה לשים פילטר על הבל פייז וזה עורר מחלוקת.
במציאות, הוויכוח על "ביצור" של ברנר נראה בעיקר עילה ואידיאולוגית. וינה מבקשת להבהיר כי מבלי לפגוע בזכות הקודש להגן על שטחה, היא מגנה על עצמה מפני יישום רע של אחרים (אנו ...) של אמנת שנגן, שנולדה על אמון בין מדינות חתומות.
מדינות אירופה הן כמו חדרים בדירה. ללא קשר ליוקרה, כל אחד מהם ממוקם לפי התוכנית. עם זאת, רק בחלק מהחדרים יש דלת חיצונית. איטליה היא אחת מאלה.
האחריות הקשורה לשנגן היא הכל כאן: הנטל הגדול ביותר נופל על אלה שכמו במקרה שלנו יש חשיפה חזקה למדינות מחוץ לאמנה, לאיחוד ואפילו ליבשת.
מבין כל המדינות המצטרפות, איטליה היא בין אלה עם שער הגישה הגדול ביותר בהתחשב במרחבים של החופים ובאופן אוטומטי בין המעורבים ביותר לא רק עם עצמם, אלא עם כל המערכת שלשמה אין יותר פילטרים.
אוסטריה בעצם לא מכחישה את שנגן, אלא מציבה את המסנן שרומא הסירה כלפי חוץ בנקודה הגאוגרפית היחידה שבה היא יכולה למקם אותו: הגבול עם איטליה.
כל הרטוריקה מהכותרות מלנס על הסוג "ברנר חוזר לחלק ..." היא דבר יסודי לנאמנות מצפון.
בהנחה שהמודל הנוכחי הוא המודל של אירופה שעליה ניתן לבנות עתיד, ברור שכדי שיהיה כזה יש כללים שיש לכבד. אם שנגן היה קופץ, התקלה לא הייתה אם כן באוסטריה, אלא באיטליה ששמרה על אמונה רק בהתחייבות ראשונה משתי: פתיחת הגבולות עם המדינות הדבוקות באמנה; לסגור אותם טוב יותר עם כל האחרים.
הנטל האידיאולוגי המונח במחלוקת כנגד "החומה" האוסטרית נראה לא רק צבוע, אלא גם קשה להבנה, במיוחד אם מלעיזי הגלובליזציה הכלכלית הופכים אותו לדוברם.
תהליך הגלובליזציה התרבותית הוא ככל הנראה תמיכה משמעותית באיחוד שווקים בקנה מידה עולמי. אם המשוואה הגיונית אותה תרבות = אותם צרכים, לא קשה להבין שאותו מודל סוציו-אקונומי הנפוץ בהיקף נרחב נוח לקבוצות אינטרסים גלובליות גדולות.
משרד המכס של ברנר לא ימנע את אישור הדורות הבאים לקשר הפשוט בין היצע לביקוש, זה ניכר; אולם הסרת כל פילטר בין מדינה למדינה מגדילה את מהירותו בוודאות.
ספק עולה אפוא: האם הסירוב האידיאולוגי של הגבול הוא באמת הפיתרון הטוב ביותר לעולם שטוח על ידי ההיגיון של רב-לאומיות או שמא זו אחת מדלתות הגישה?
הרהור הוא חובה.
בכל מקרה, החרטה על החמצה נותרה בעינה. אם חלומותיה של משפחת עמים המאוחדים בבלוק אחד הושחתו בהדרגה במסדרונות האפורים של בנייני בריסל, המחלוקות על בתים משותפים בגלל חוסר יכולת וניהול לא טוב הם המשך העצוב ביותר. לאיטליה במובן זה יש תקלות חמורות מאוד.
(צילום: DO)
