המצב הדרמטי בסוריה, עירק, לוב, ניגריה - רק כדי להזכיר כמה - הזכיר לי את דבריו של אדוני הקראטה, שלפני תריסר שנים שאל במהלך השיעור מה חיוני לשרור ב השוואה.
"אימונים? ", "החגורה?", "כוח פיזי? ", "הטכניקה?" שאלתי. היו כמה מהתשובות שהגיעו מסדר התלמידים.
האדון, לאחר שמיצה את ניסיונותיו, ענה לאט: "הרצון".
מה שנאמר זה עתה, גם אם זה נראה כמו הופעת בכורה במצלמת הקפה גלר, הוא המפתח לפרשנות המשבר הצבאי בשטח.
הקנאות של איזיס היא, אם כי מופרכת, צורה אדירה של רצון. ההצלחות הבאות לא מגדילות אותו, הן מכפילות אותו.
האם זה מתנגד לכך?
צרור של מדינות עם מעט נחישות ובעיקר חוצה עיניים: אנחנו רוצים להתמודד עם הח'ליפות תוך שמירה על ההכלה של איראן ואחת לנפילתו של אסד.
ירדן משתתפת בהפצצת מבצע ההחלטה האינהרנטית יחד עם ארצות הברית, בחריין, קנדה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות אך במקביל מממנת, תומכת ומחזקת את המורדים נגד הממשלה בדרום סוריה.
טורקיה, הנאשמת בתמיכת ISIS ומסחר בלתי חוקי עם הח'ליפות, תתמוך כעת בג'יהאדיסטים "טובים" (אנטי-ממשלתיים) בסוריה עם מטוסים ללא טייס.
במונחים אלה, הצוואה היחידה המתנגדת לסרטן המתפתח ללא שליטה נראית לי כמו זו של הנאמנים הסורים. אחרי רבע מיליון מקרי מוות וארבע שנות הרס, אין להכחיש את נחישותו של אסד להתנגד ולהילחם.
ואת העיראקים מאומנים היטב, ומעל לכל, מאובזר מאוד?
שיעור אחר של המורה עולה על הדעת: "זכרו שהיום שבו אתם צריכים להגן על עצמכם ברחוב החגורה השחורה תהפוך לכחול או ירוק, כחול או ירוק, לבן או צהוב".
זה לא מספיק את הציוד לעשות חייל. ומעל לכל, כאשר מתמודדים עם אנשים שנלחמו במשך שנים, אימון לבד לא מספיק.
עם זאת, עדיף להילחם עם כחול או ירוק מאשר חגורה לבנה.
בכל מקרה, השאלה הבסיסית נותרה אחת. מה "הרצון" מנוגד לזה של ISIS?
אנדריאה Cucco
(בתמונה חיילים סוריים)
