102 ימי מלחמה הביאו לידי ביטוי היבטים רבים של ארצנו שניתן היה להעלות על הדעת בקלות או שכבר התממשו עם חירום המגיפה.
הראשון הוא חוסר ההתאמה בכל הקשר מלחמתי אמיתי של מדיניות שמעלה באופן אנכרוניסטי את רגשות ה"פלסטיים" הפטריוטיים או הופכת את ההרס של האינטרסים הלאומיים לדגל שלה.
Rאיפודייש לו מִלחָמָה זוהי מנטרה חוקתית שבאה לידי ביטוי במשך כמעט מאה שנה על מוצקותו האפקטיבית של הכלי הצבאי הלאומי. וזכרו, תרצו או לא, שהחוקה האיטלקית לא נולדה מניצחון או מהפכה, היא באה בעקבות תבוסה צבאית.
צבוע להכחיש את זה, אם מישהו רוצה היום להתגייס לאידיאלים דומים לאלו של אזרחים זרים, עדיף לשכוח את זה: רק ה"צ'קו זאלונה" מחזיק מעמד בשלום במשך קריירה שלמה, לאחרים יש רק דמעה בבוקר למטה.לדגל וכאבי בטן כרוניים.
גם היום, חודשים לאחר תחילתו של סכסוך שנמצא במרחק של פחות מ-700 קילומטרים מהגבול האיטלקי, אנחנו מדברים רק על אוקראינה ולא על התנאים המבישים שבהם פועלת ההגנה שלנו.
כך "מסווגים" רשימות הנשק הנשלחות לחזית מבלי שיש להן הגינות של מדינות אירופיות אחרות להעביר מסר ברור לרוסיה. אבל החזית שלנו היא פנימית, בטח לא דיפלומטית... אם על מנת לשרוד הממשלה הזו הייתה משלבת את האופוזיציה שנשארה (בעורמה) בחוץ, מי יוכל אז לבקש עזרה? לרוב הבא של האיטלקים שכבר לא יכולים להצביע אפילו "מחזיקים את האף"?
מישהו שנבהל ברצינות ממחסנים ריקים או משוריינים (ולא משוריינים!!!) מ"שמירה על השלום" שאם היו מעורבים בסכסוך (אפילו בעוצמה בינונית) יחזיר לנו רק גופות? שלילי! ואכן, כדי להיראות "מקוריים" הם אפילו מוקרנים במצעד ב-2 ביוני. רק סופרקאצולה של הערה ברקע ומי שם לב לזה...?
לשרים רבים, עד 24 בפברואר 2022, תמיד היה קל להסתדר: הצנזורה הנרחבת של פעולות בחו"ל (ראה קרב באלה מורגהב) וקורבן דעת הקהל של עשרות שנים של אגדות טובות לב הפכו את דרך XX Settembre למקום נחמד "לשבת בו".
"הגנה" איננה - עד היום - היכולת (היעיל) להגן, ולו רק בהרתעה, על המולדת אלא הרבה יותר מכך: מקומות עבודה, אינטרסים קצרי רואי של חברות (רבות מהן "ממלכתיות"), כוריאוגרפיה בתחום. שירות הממשלה המכהנת... האם אתה זוכר מתי המדינה הייתה במצוקה רצינית מקוביד ומהאסטרטגיה הפוליטית "עד היום"? הצוות האווירובטי הלאומי קיבל הוראה לטוס מעל הערים ...
כמו באל עלמיין זה היה "מזל רע" ולא ציוד ולוגיסטיקה בלתי הולם או לקוי נוכח רק בנאומי נשיא מועצת השרים של ממלכת איטליה (מוצה בגבורה על ידי האומץ והייאוש של כל כך הרבה חיילים צעירים), "הכל יהיה בסדר" זה ייצג היטב את התשובה ה"קונקרטית" לאי-ודאות. אנחנו עדיין משלמים על זה ונעשה זאת עוד שנים רבות.
"ובכן, ככה אנחנו..." - מישהו יגיד - "לבנטינים, מאפיה קטנה, תמיד נבלות. אנחנו לא מוכנים למלחמה... אבל מצד שני אנחנו מצוינים לשלום!".
הנה מגיעה עוד חזית כואבת, גרועה יותר אם אי פעם אפשרית מהראשונה!
מי שלא רואה מלחמה אינו מתאים לחלוטין לחיפוש השלום בשל תנאי הכרחי: תִזמוּן.
כשנשק מדבר, הפוליטיקה (של אחרים) היא זו שקיבלה החלטות וצעדי נגד. הן בהחלט לא בחירות שנעשות בלב קל, הן אף פעם לא אלתורים.
כאשר פעולות האיבה מתחילות ממש מההתחלה, "שלום" הוא ללא ספק המטרה המשותפת של המתמודדים. זה שצד שלישי מתחיל לאחל לו (או גרוע מכך שיהיה לו אומץ לכתוב את זה!!!) הוא סימן לניתוק המוחלט שלו מהמציאות.
זה אלא אם אתה סמכות דתית. במקרה זה, מודע לאחווה בין בני האדם, עליו לבקש זאת ובמידת הצורך לאבד את חייו "בהזדמנות" בנסיעה לחזית הלוחמת כדי לייצג היטב את מי שהקריבו בעבר את שלו למען מה שהוא ידע והיה.
אז בואו ניקח כמה דוגמאות מהמאה הקודמת: מלחמת קוריאה ו(בהתחשב במה שמאיים באופק...) מלחמת העולם השנייה.
תוך חמישה חודשים בלבד, החזית הקוריאנית עברה מקיצוניות אחת לשנייה ואז בעצם חזרה למקורותיה, הודות להתערבות "המגפיים על הקרקע" של האו"ם תחילה ולאחר מכן של סין הקומוניסטית.
מתי לדעתך היה צריך להגיע לשלום? בשנת 1950? ואם כן באיזה חודש? או ב-1953? (התשובה הנכונה אינה שם: רשמית המלחמה עדיין נמשכת, מושעה רק על ידי שביתת נשק...)
אז הבה נחשוב על הסכסוך העולמי הקודם והמפורסם הרבה יותר. תוך שנים ספורות עברו הכוחות הגרמנים, מחבל הסודטים הצ'כוסלובקי לפולין, לכל מזרח אירופה עד לשערי מוסקבה. רק כדי לחזור מובס בברלין.
מתי היה צריך להגיע לשלום? מעבר לגבול בוורשה, קייב או מוסקבה? ההיסטוריה תשתנה באופן דרמטי.
"שלום" הוא פרי שיש לקצור כשהוא בשל, אי אפשר לקרוא לו או לצפות אותו ללא קורבנות ודמעות. אחרת, המונח שיש להשתמש בו הוא "כניעה" ומי שמפעיל אותו - אפילו מחבל ודוחה (כרגע?) המימון שהבטיחו ממשלות קודמות רבות לברית עבור הכוחות המזוינים שלהן - אינו פציפיסטי ואינו ניטרלי... אינטרס ( כולל צבא) של אחרים.
צילום: משרד הביטחון / RAI / web
