נראה מוזר לראות, בימים אלה, את הדגל האיטלקי מתנופף מחוץ לסורגים, במרפסות או משתלשל מחלון דירות כלשהו. זה נראה חריג, אבל יש לו משיכה ספציפית משלו: כדורגל.
ברור שבמדינה התלבטה אם לכרוע על ברכיה או לא לשאלה שלא יהיה צורך בתנועות סנסציוניות, אלא רק בתרבות ובשכל הישר, משחק הכדורגל נותר אחד האירועים הבודדים שבהם העם האיטלקי עדיין מפרש באופן חיובי את הצבעים של הדגל שלהם. בלבול ההתלהבות הזה, שנגרם על ידי אחד עשרו של מר מנצ'יני, אפילו העולם הפוליטי מחכה לתגמל את גיבוריו במכנסיים קצרים: כמובן, תהיה התוצאה אשר תהיה.
אבל יש עולם, פחות צפוף, שבו דגל הטריקולור מעכב את מקצבי היום: מהבוקר כשהוא מונף על מוט הדגל אל תווי ההמנון הלאומי, עד הערב כשהוא מונמך מול פיקט זה הכל חוץ מכריעה. אבל לתשומת לב כסימן של כבוד.
אנו מדברים על העולם הצבאי שבו, מבחינה היסטורית, לדגל יש ערך מוחלט, מעל הכל; ואם אנחנו מדברים על דגל המלחמה של גדוד, אפשר אפילו למות על זה.
במלחמות העבר, כיבוש דגל של יחידה מתנגדת היה שווה ערך לניצחון חסר תקדים, כשם שמניעת תפיסתו הייתה עניין של חיים או מוות.
אותו ערך מניח את דגל המלחמה כאשר הוא נישא ב"תיאטרון מבצעי ", כאילו כדי להגן מוסרית על החיילים המייצגים אותו. כך היה לגבי כל המחלקות האיטלקיות שהתחלפו באפגניסטן במשך עשרים שנה; עוסקים במשימה שנראית כבר מבושלת ומוכנה להיכנס לאותו יקום הנשייה שמזכיר לנו תרחישים שחוו כבר במאות האחרונות.
אפגניסטן, מלחמה בלתי חד משמעית, אשר, עם זאת, גבתה אלפי קורבנות בקרב אזרחים וחיילי ISAF e תמיכה מוחלטת. בין אלה גם איטלקים רבים.
כעת, בין אם נרצה לדבר על המשמעות הפוליטית של סכסוך בן מאות שנים ובין אם מרכזי הכוח היריבים מעולם לא למדו דבר, זה יכול להיות בסדר. עם זאת, יש לזכור כי משכונות המשחקים הפוליטיים המוזרים הללו הם תמיד הם, כלומר סולדאטיומסיבה זו יש לכבד אותם ללא קשר לאידיאולוגיה הנובעת מסכסוך.
אין ספק שחזרתם של החיילים האיטלקים ממשימת אפגניסטן ראויה לכבוד רב יותר והעובדה שאף רשות פוליטית לא באה לקבל בברכה את חזרתו של דגל המלחמה של גדוד הצניחה ה -186 היא עובדה מבישה, לא ראויה באמת, וכמו תמיד חושפת חוסר, עד עכשיו כרונית, של זהות לאומית.
לא מדובר בחגיגה או בהאדרת מישהו או משהו שניתן לשתף את סמליו פחות או יותר (לשם שמים, כולם חופשיים להזדהות עם סוג האומה שהם מרגישים הכי קרובים אליה), אלא רק כדי לכבד את אלה שעשו משהו למען ארצם באזור בו שום תוצאה אינה חפה מהמילה "הקרבה".
אנו עומדים בפני מעמד פוליטי הממוזג ומתאים לכבוד ומכובד פוליטית, שכוחו מעוות את המציאות ומעצב אותה מחדש על פי קנונים שקבעו אחרים.
במשך זמן רב אנו תופסים עולם צבאי, זה האיטלקי, שנמוג כמו נר הנצרך על ידי הרוח ובמקום בו הם עומדים תמיד: סולדאטי.
אני יודע, רבים יתנגדו כי בקרב הצבא עצמו, אולי לא כולם חושבים מה המשמעות האמיתית של דגל מלחמה. הם אותם גורמים המתארים את החיילים כעובדים פשוטים שמחתים את נוכחותם במשרד בבוקר. לשם שמים, בוודאי שבין המסה של הכוכבים יש מי שרואה זאת כך, ומפרש את אחת העבודות המכובדות והיקרות בעולם, כמשרה פשוטה ושימושית להגיע לפרישה בטוחה. יכול להיות, רב"ט, סמל או אל"מ יכול להרשות לעצמו מחשבה כזו (אם כי יש לי ספקות עזים בכך), אך נציגי הממשלה, כלומר אותם גברים קטנים בחליפות שהם החליטו כיצד, איפה ומתי לשלוח את חיילינו להתמכר למדיניותם בכפוף לרצונם של השרירים ביותר (שִׁעבּוּד כיום מונח דומיננטי במדיניות החוץ האיטלקית).
זו הבושה האמיתית: מעמד פוליטי, שבהיעדרו מכחיש את חייליו כשהם חוזרים ממשימה מבוקשת על ידם.
זה באמת חסר תועלת לבזבז מילים למישהו שנשאר חסר רגישות למשמעות עמוקה מכדי שניתן יהיה להבין אותו. נראה, כשקרקס הכדורגל יסיים את הופעותיו, כמה פוליטיקאים ידאגו לקבל את אזזוררי האמיצים בשובם הביתה. לשם שמים הם בהחלט ראויים לכך, אולם זה תמיד עניין של עדיפות, בסולם ערכים; להיות מסוגל לפרש, בצורה זהירה וקוהרנטית יותר, את משמעות "האומה".
תאמין לי, יש הבדל גדול בין ייצוג הטריקולור במגרש כדורגל או הגנה עליו ב- FOB אפגניסטן.
צילום: SMD
