לנוכח כישלונה של כל יוזמה פוליטית ודיפלומטית שביצעה כל ממשלות איטליה בשנים האחרונות, לא נגלה מים חמים עם ניתוחים בנאלים ומאוחרים היום: ביצענו אותם לפני שנים רבות כאשר הם עוררו גירוי בדיווח על מה שנאסף בקרב העם עיריית לוב. האינדיקציה הייתה חד משמעית: האדם היחיד שמסוגל לאחד את המדינה מחדש היה הפטר. מצד שני, אם היינו רוצים לקבל את הדופק של המצב באיטליה היום - והיינו (בהשערה טהורה) עיתון עצמאי - האם היינו הולכים לכל בר בבוקר כדי לדבר עם אנשים או שנאזין להצהרות מהימנות של פוליטיקאי אחראי?
מה שלוב מסכנת כיום הוא סריזציה: "הרס ללא אופק". עם ההתערבות הטורקית במדינה כמה ימים לאחר אפילוג לא נוח (במיוחד לאלה שתמכו במשך שנים בבובה שבטריפולי אפילו לא יכלה לצאת מהאסלה ללא ליווי), יוצע שוב תסריט שכבר נראה: זה של חיות לא אנושי בעבודה. מאות ג'יהאדיסטים הועברו זה מכבר מסוריה לטריפוליטניה.
האם תשע שנים של דם ואלימות מספיקות בכדי לחשוב שצריך לתת אפילוג לדרמה המשולבת בשנת 2011 על ידי אחרים על חשבוננו?
האם עלינו לדבר אז / עדיין על חלופות או פתרונות?
לא. בשלב זה עלינו להוריד את העיניים מהמסך ולהיכנס לתוכנו, אל התודעה שלנו כבני אדם.
האם מקובל להרגיש תרבותי או פשוט "טוב" לאחר שהביא בזדון את האנרכיה למדינה, וגרוע מכך - לאחר שהיה חסר אונים וכעס במשך שנים? כי זו הבעיה: החוקה, כל כך שיבחה אך תוצאה של תבוסה צבאי, גם יגיד את זה "lאיטליה דוחה את המלחמה ככלי עבירה נגד חירותם של עמים אחרים וכאמצעי ליישוב סכסוכים בינלאומיים " אבל זה לא אומר "מלחמה לא קיימת".
כשעוברים קונפליקט זה הכוח שנותן משקל לדיפלומטיה, ולא רעיונות או אידיאולוגיות ליזרגיות.
תסלחו על ההשוואה אבל אם הייתם במלחמה ... הייתם מרתיעים יותר למצוא שקט מטופו ג'יגיו שאומר לכם מול קהל (או סטרימינג בשידור חי) "עצרו את זה אחרת אני אשבור לכם את הפנים" או מקונאן הברברי הלוחש פנימה בצד לאוזן "אני לא רוצה לפתוח אותך באמצע הגרזן שלי, בוא נשב ונחשוב ברוגע"?
מסגרת: RAI
