בורות היא טובת הכלל

(של פאולו פלומבו)
28/02/19

בעמודים האלקטרוניים של רפובליקה, בחלקה של טורינו, הוקדשו שבעה תצלומים לעתק משוכפל של פגיון הבריונים של מלחמת העולם הראשונה, שנמכר על ידי בעל חנות מטורינו. זה, כשלעצמו, לא לעשות שום בעיה אם לא על העובדה כגון אובייקט, מוצג בחלון של חנות טורינו אלגנטית, גרם לתחושה ב רבים עוברות ושבים, על מנת להפריע עיתון לאומי, מה שהופך אותו "במקרה" להיחקר.

העיתון מצטט: מישהו הפך את אפו לראות את הפגיון בחלון במרכז טורינו, שוכב ליד תצלום של השנים הראשונות של "900 עם המוטו" למי הכבוד? לנו "וחשבתי על מחוותו של בעל חנות נוסטלגי, החל את הדו"ח המרוגז.

למרבה המזל, בעל החנות היה מסוגל להשתמש במילים הנכונות כדי להבהיר כי זה לא אובייקט פאשיסטי, הרבה פחות נוסטלגי, נותן הסבר הגיוני של הערך של האובייקט נמכר. אבל מה שמדהים ביותר הוא "הבורות" הבלתי ניתנת לעצירה, המרססת את מוחם של האיטלקים: זוהי בורות ללא צבע פוליטי, שמגיעה מימין ומשמאל ונוטה לגרד, עם ביטויים, את כל זה לא ברור: סכין הופכת לסמל פאשיסטי, בעוד ילד צבעוני הופך מיד לסוחר סמים. בורות כן, אבל מעל לכל שטחיות ולא רצון לדעת, לדעת, ללמוד או לחקור ביסודיות את הסוגיות השונות המתעוררות לנגד עינינו כל יום.

לא כולנו נדרשים לדעת את הסיפור, באותו אופן שבו אנו מתמודדים עם מידע שטחי יותר ויותר מהיר, המחייב את הקורא להתעניין לאחר הקריאה, כי באופן תיאורטי, יש להשלים את החדשות. זה קורה במקום שרוב הקוראים נרתעים מכל סוג של מחקר, ומעדיפים לקרוא רק את השורות שמעניינות אותם, במיוחד כאשר הם מתייגים או מתקינים מישהו או משהו. מסיבה זו זה קורה כי פגיון העתק רגיל נועז פתאום הפך סמל נוסטלגי קטן ונעים, חשוף בחוצפה ידי סוחר מוקע מייד בתור "ימני קיצוני".

בנסיבות אלה את המילה "הנוסטלגית" יכולה לקחת על ערך אחר, במיוחד אם אנחנו חושבים על מי, ואוחזים את הלהב, השיג בהתהוות הגאוגרפיה האיטלקית - במקרה - רק בשביל שושלת שלטת בטורינו היו מקורותיו ההסטוריים.

מהי מטרת ההיסטוריה? מה קרה לערכו? ימין ושמאל הם עכשיו רחוק בזמן שתיים היו אידיאולוגיות פרופיל ברור, מובהק, מסכם שני ערכים באופוזיציה עבורו האיטלקים יצאו לרחובות הכועסים ומוכנים לקחת ביד. נוסטלגיה - אך קטנה אך בטוחה - של גברים כמו האמיצים שבקול מוסין הגנו על כבודם של האיטלקים בכך שדחו אויב עליון ופראי, רק כדי לכבוש אדמה אומללה עלובה. הקורבן מאותם חיילים עוזר לנו לחשוב על מה זה אמור "להגן על המולדת", הגישה הזאת היא כעת בישרו לקצין זוטר ידי גברים שיש להם לא התפיסה שמץ של מה זה אומר לקחת את אקדח, מול האויב, הלחימה החיים. הבעיה היא שאנחנו עוזרים לחסרי הגנה להתפוררותו של דור "טריוויאלי" שאינו מכיר את עברו, אך הוא מחקה כל דבר ומתגעגע לחיות "חיים של אחרים" יותר בר מזל ואולי יפה יותר. איטליה עיוורת, עם מעמד פסק לא מספיק ולא מסוגל להבין איך ההשקעה היחידה האפשרית היא המורשת התרבותית הלאומית.

במשך כמה שנים נראה שהמונח "תרבות" הפך להיות נרדף לחולשה, דבר שיש להתרחק ממנו. לתיוג התרבות כזכות השמאל יש, למרבה הצער, אותו ערך של הפגיון כסמל של הימין: אידיוט חסר טעם. הבורות (הן מימין והן מצד שמאל) עלתה לערך היחידי שיש ליהנות מחיים טובים יותר, שקט בלי לשאול יותר מדי, כי בעוד שהסיסמאות הן הביטוי המקסימלי של המבקשים הסברים פשוטים וישירים.

מלנכוליה של הנועז? ואיך. כל הגברים צריכים להחזיק פגיון בידם, שכן היא מגלמת מחווה גאה וגאה של איטליה שאינה עוד, שלא הסתתרה מאחורי חסרי-האונים כדי ליצור את המניפסט הפוליטי שלה. האמיצים, חסרי הפחד, הביטו בגורלם שלהם בפנים, אבל היום המסכות והערמות שמאחוריהן מסתתרים הם אופנתיים.

אנחנו מסתיימים עם פתק מר, אבל זה צריך להרים את הראש לאלה בידיהם - במקום הפגיון - הם מחזיקים ספר, גם אובייקט זה נראה נועד להיות "נוסטלגי". ב 2019 אנו נכנסים לשנה שבה אנו זוכרים את דמותו של לאונרדו דה וינצ'י, ייצוג אוניברסלי של גאון, אבל מעל הכל איטלקי אשר הקסים את העולם עם דעתו, והשאיר חותם נצחי באמנות ובמדע. היום, לאונרדו נעלם, אך השם של האיטלקים בעולם מוחזק גבוה על ידי מי, עם אומץ וקרבה, נאלצו לצאת אל העולם כדי ללמוד במבנים יעילים, שבו יש שלטון הכשרון וההשקעה על מי מייצר ידע.

השאלה שאנו שואלים היא האם היום, אדם כמו לאונרדו - גם גאון בצבא - ימצא חלל באיטליה זו, שבה בוודאי הודחה המקנאים חנקו חוסר רב שנתי של מימון לימודיו.

צילום: אינטרנט