במשך כמעט 50 שנה ארצות הברית של אמריקה נלחמה בקומוניזם. עם עוד מלחמת העולם השנייה, העימות העתידי במזרח-המזרח והדינמיקה הגיאו-פוליטית של העשורים הבאים כבר היו ברורים. לאחר הנחיתות בנורמנדי, המירוץ הגאוגרפי על ברלין עורר את האתגר ההוא עם ברית המועצות שרק מסלול גורבצ'וב בשנות השמונים יביא לסיום מאוחר יותר.
אבל העימות במשך עשרות שנים שנקרא אידיאולוגי, היה למעשה פוליטי במהותו. אם למעשה הקליפה החיצונית של המלחמה הקרה היו ההבדלים במערכות הכלכליות, המשפטיות והחברתיות, הרי שארצות הברית וברית המועצות מהותית עמדו זו מול זו ברמה של ההגמוניה העולמית.
עם כל הכבוד לסנטור מקארתי, הסוציאליזם מעולם לא היווה איום ממשי על המדינות או על המדינות האנגלו-סקסיות בכלל. אינדיבידואליזם אתי מצטיין ב- DNA הליברלי של הבריטים והאמריקנים והרעיון המוחלט של המדינה נעדר כמעט לחלוטין. מבלי להרחיק דבר מתום לבם של טהרני "היד הנעלמה", אין זה מסוכן לומר שכל מאמצי ארה"ב להתמודד עם הסכנה האדומה ברחבי העולם היו יותר מכל דבר אחר שעשוי לרצון עליונות פשוט.
מהלבנים של דרום אפריקה לצהובים של קוריאה, מ- DINA של פינושה ועד הקונטראס בניקרגואה, מארנה באל סלבדור לאוניטה באנגולה, מ- RENAMO במוזמביק לגלדיו באיטליה, מ- Siad Barre בסומליה ועד ממשלת סייגון ... זה לא משנה מי וכיצד נשלט או שאף לעשות זאת: כל עוד הגוש הקומוניסטי איים על הבכורה בוושינגטון, כל מי שנלחם בכך היה מוזמן. יש לציין שמאחורי רבים "משטרים במגפיים" שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה ארה"ב, שמזין את ההיסטוריה הכוזבת שמבלבלת בין "הימין הפוליטי" לבין "הכלכלי".
עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, המשחק השתנה. אחרי שנעלם האנטגוניסט הקומוניסטי, מימון אנטי-קומוניזם ולאומיות החל לבזבז משאבים. מכוח האמרה "אויב אחד מת מת אחר אחר ..." עם האלף החדש ותחילת תהליכי הגלובליזציה, ההיגיון הגיאופוליטי האמריקני הסתגל.
עם כלכלה חדשה ארה"ב, לטוב ולרע, הופכת למפקחת על מערכת גלובלית יותר ויותר מחוברת זו לזו, שבה חדירתן של קבוצות תעשייתיות רב לאומיות מוצאת קלות רבה יותר ויותר.
זה זמן של צמיחה עולמית גדולה: בשנת 2000 שיעור התוצר הממוצע של המדינות המתפתחות מגיע ל -4,3% בשנה. עם זאת, עד 2015, ארה"ב מחזיקה ב -32,7% מצמיחת העושר ההוא (נתוני GWDB 2015), יותר מכל מדינות האיחוד יחד, וכמעט משולשות את הגידול בסין.
אם בגלובליזציה שמובנת כהתכנסות של שווקים, תרבויות ומנהגים, אמריקה מתבוססת בנו, ניכר שמי שמתנגד לה הופך למכשול שיש להסירו.
המסננים המובנים ביותר המתנגשים עם הבינלאומי הכללי של השווקים הם מדינות ריבוניות המייצגות את המחסום האחרון להומוגניות עולמית. כדי למכור מיליארד זוגות נעליים זהות, יש צורך במיליארד אנשים עם אותו רצון. שוויון הצרכים מחייב שוויון של תרבות, של שימושים, של הרגלים. שום דבר אינו מזיק יותר לשוק הבינלאומי העולמי מאשר לגבול ולמגוון הכללים והמכס. המדינה הלאומית, במשך כמה מורשת מהמאה התשע-עשרה שנועדה להיעלם, הופכת אפוא לנטל שיש להסיר או לפחות לשלוט בו, כך שצורות האוטונומיה הפנימית אינן משפיעות על האמלגם התרבותי העומד.
האצת תהליכי התקינה הגלובלית הייתה מחרידה בעשור האחרון ולעיתים קרובות עוברת שטויות לכאורה. כדי לתת דוגמה: קיצור הרכב של פינלנד עבר מ- S (סומי) ל- FIN (פינלנד) ועוקף את השפה הלאומית. ה- S נסעו ל"ספרד "שהשאירה את ה- E הישן של אספניה. פינלנד עצמה לאחר עשרות שנים של בידוד היא בריח הכניסה לנאט"ו.
האם אנו הולכים למדינה העולמית הבודדת? האם זה באמת סוג של התקדמות? מי עומד מאחוריה?
ארה"ב שבמשך 50 שנה רכבה על אסטרטגיות של נערים פרה בסגנון ג'ון וויין בהיגיון של שמירה על ההגמוניה העולמית, שינתה את הגל הארוך. הכישלון השיווקי של שני המנדטים של בוש (בד בבד עם ליקוי מדאיג של דימוי עולמם של המדינות) הוחלף בהיגיון הליברלי של עשור אובמה. אם לפני אמריקה ייצגה את רצונותיהם של מיליוני קאם השמרנים, כיום משכרים את הרוב הלם שיק משתולל ב"מערב המתפתח ".
בהסתמך על קונפורמיזם עולמי ועל עקרונות נוחים אוניברסליים,הומו מדיוס הוא מסתגל בשמחה, מבלי להבין שכל יום הוא מאבד סנטימטר מהתרבות שלו, מהרגליו, מעצמאותו.
כאשר נפט מטופל בדולרים, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית שממוקמת בוושינגטון, אנו יכולים לשמור על סנרו. מבלי להבין שאפילו זה הוחלט להיגיון הגלובלי עם תו בודד ...
(צילום: USMC)
