זה נגמר כמו שזה התחיל. ואיך זה כנראה ימשיך. כמו עבאס אל מוסאווי, קודמו, חסן נאסר אללה נפל תחת אש ישראלית.
בעקבות הפרדיגמה של משה דיין, ירושלים ממשיכה לשחק את תפקיד הכלב המטורף שאינו יכול ואינו צריך לתפוס סכנה לקיומו. עם זאת, הסיכון הוא, כמו תמיד, של להישאר אפילו יותר לבד ממה שאתה כבר.
האם היו אלטרנטיבות? כנראה שלא. העובדה שהמציאות אינה נהנית מתעמולה והפצה נרטיבית נאותה, אינה מוחקת את העובדה שבחודשים האחרונים גרם השד השיעי של חיזבאללה לעקירה ולנזק בשטח ישראל, עד להרג לאחרונה של ילדים דרוזים במגרש כדורגל.
שיהיה ברור, האובייקטיביות של האירועים אינה מעניקה הנחות לאף אחד, אלא כופה הערכות כוללות, אשר, יותר מתמיד, גורמות לתקופת הסכמי אוסלו להיראות כתעתועים בלתי אפשריים.
היה צריך לקחת בחשבון את התגובה האלימה במיוחד של ישראל, בדיוק כפי שהריחוק הגיאוגרפי של הדומינוס האיראני, מעורר השראה אידיאולוגי תקף אך לא כל כך מעורר תגובות ישירות, היה וצריך להילקח בחשבון. ידוע שטהראן מלבה את הלהבות, אך לא פחות ידוע שנוכחותם ועבודתם של נציגי הכוח מביאה מכות ישראליות כבדות לאחרונים.
סוריה, עיראק ולבנון מכירות היטב את המציאות חסרת הרחמים של מלחמה. עם זאת, יותר מתמיד, למען האמינות הפוליטית, איראן חייבת להגיב בהתמודדות עם הבלתי ידועים של סכסוך אפשרי יותר ויותר מסוכן. אם זה נכון שחוסר היציבות פוגע במערב, נכון גם שההתנגדות האיראנית עלולה להתחיל להרגיש צביטה של תגובות אלימות במיוחד.
Ma אוי לחשוב שזה נגמר במותו של נסראללה, דוגמה מובהקת, עד לפני כמה שעות, לאופן שבו מונצחים רעיונות ונטיות מלחמתיות; אוי ואבוי לחשוב שהכל יכול להיגמר במדינה כמו לבנון שבה חיזבאללה מזמן החליף את המדינה ושיש לו כוח צבאי מצויד במידה רבה באמצעים מפחידים.
יש לקבל שלבנון, כישות פוליטית עם דמוגרפיה חריגה ומורכבת, כבר לא קיימת מזה זמן, ויש להכיר בכך שיכולותיה חופפות כעת ליכולותיה של מפלגה השולטת בזירה.
תוך מתן זמן למשוח בקודש מחליף המוקדש למאבק ולחיים החשאיים, המודעות לתחושת הכיתור המודגשת חייבת להישאר חיה עבור ישראל, כשהחברה הלבנונית קשורה בהכרח לחיזבאללה, בהתחשב בכך שיש הרבה שיעים ושחיזבאללה הוא סמכות. שבו הסמכות כבר לא קיימת כבר עשרות שנים. המערכת מחזיקה מעמד בשוגג, ביתר שאת במצב בו כאוס מקל על עימות.
חיזבאללה פצוע, אבל לא גמור. המלחמה נמשכת.
צילום: אירנה