האם אתה רואה את התמונה הזו? זה משנת 2015. מאחורי, יש פנים של כמה מעשרות אלפי החיילים והמתנדבים שהקריבו את חייהם כדי להגן על מולדתם. סוריה הייתה מכוסה בהם. קורבן שאבד בים של דם שנשפך מאז 2011, עם למעלה מחצי מיליון הרוגים ומיליוני פצועים ונפגעים. ובכל זאת, בדימוי ובסיפור הזה ספוג כאב והקרבה, יש מתחזה...
לאחר 13 שנים של מעשי טבח, נפילת המשטר עשויה להיראות אפילו בלתי נמנעת. אבל אין דבר בלתי נמנע בא בְּגִידָה. אין שום דבר מוצדק בכך שצבא נסוג בלי לירות ירייה, נותן לכל מטר שנכבש מחדש בדם ובדמעות ליפול כמו בית קלפים.
כל גבעה, כל כפר נלקחו מטרוריסטים וקנאים שנתמכו על ידי מדינות וסולטאנים, שאם הם באמת רצו, היו יכולים לחסל את ה"דיקטטור" ברגע. אבל זו לא הייתה המטרה שלהם.
גברים ונשים, אבות, בנים, בעלים, חיילים במקצועם, גיוס חובה או אהבה טהורה לארצם, הם נתנו הכל. הם מתו על רעיון, על חלום. הניצולים נושאים צלקות שלעולם לא יגלידו, לא בגוף ולא בנפש. והיום, מה נשאר מכל זה? סטירת לחי זכרונם, בגידה שבוערת יותר מפצצות.
אין חרטה בלהקריב את עצמו למען דבר קדוש כמו ארץ. אבל יש כאב בלתי נסבל בלראות - מי מייצג את המולדת הזו - לבזות כל קרבן במעשה של פַּחדָנוּת.
אסד, הנשיא שעם סבל ונלחם למענו עד אתמול, הייתה לו רק חובה אחת: לגאול 13 שנות קדושה, למות כגבר, בדמשק, כסמל להתנגדות ולקוהרנטיות..
במקום זאת, הוא ברח... כמו כל באדוגליו, הוא בחר בדרך הכי פחדנית, ודקר את סוריה בגב.
ארדואן, פוטין, נתניהו: אף אחד מהם לא הצליח לגרום לפצע עמוק כמו זה שאסד עשה בעצמו. בגידה שלעולם אי אפשר לסלוח!
תמונה: הגנה באינטרנט
