אנחנו נשארים ברמה אובייקטיבית: בסוריה יש ממשלה, כמוה או לא, לגיטימית ומוכרת בינלאומית.
הדבר השני כשלעצמו אינו מבטיח את הראשון וטוב בהקשר זה להבהיר. יש ממשלות רבות המקבלות את "קבלת הפנים" הפורמלית של הקהילה הבינלאומית, אך שאלה זו או אחרת נשארת בעיצומה של הלגיטימיות המשפטית. לעתים קרובות מדובר במדינות חדשות, שנולדו מטראומות פוליטיות כגון פיצולים, כרוזים עצמיים או חילופי תפקידים מנהליים. קוסובו היא הדוגמה הגיאוגרפית הקרובה ביותר לנו: אל מול הזהות המקובלת על ידי אחדים, נושאים אחרים עדיין אינם מכירים בקיומה.
במקרה של סוריה אנחנו מדברים על משהו אחר. הלגיטימיות של ממשלת דמשק היא כשלעצמה והיא מושתתת על כללים פנימיים, שמצדם מבוססים על עקרון הריבונות. בכך ניכר כי ההכרה בממשלת אסד נופלת לתחום הנטיות הפוליטיות של חברי הקהילה הבינלאומית. לפחות עד שתהיה "בית משפט של ממשלות" עולמי שקובע מה מותר במועצת העמים ומה לא.
מנקודת מבט משפטית, אין מוסדות בעולם המסוגלים למדוד את התכנים הדמוקרטיים של מדינות ריבוניות בודדות. לכל היותר יש את האומות המאוחדות, שבאמצעות החלטות יכולות להפעיל לחץ על בסיס עקרונות, מבלי שבכל זאת תהיה הכוח להיכנס לעניינים הפנימיים של כל אחת מהן.
החריג לקווים מנחים אלה בעבר הורשה להכיל אסונות הומניטאריים. הקהילה הבינלאומית החליטה להתערב במדינה ריבונית כדי למנוע את האלימות כבלתי מקובלת בשם זכויות האדם וההיגיון. הדרך היחידה ליישם אותה היתה להשתמש במדינות שיכולות להבטיח אמצעים מספיקים למטרה זו. הנה החמור נופל. דווקא על הצומת הזה האינטרסים הפרטיזנים משתלבים עם אלה, כך שלא תמיד אפשר להבחין ביניהם.
הבה ניקח שלוש דוגמאות:
- ב 1992 היא הוקמה UNOSOM כדי להציל את אוכלוסיית סומליה. ב 1993 המשימה הופכת יחידה (הידוע יותר בשם שחזור התקווה), למעשה משלחת לארצות הברית לנהל את המלחמה ההומניטרית בקרן אפריקה;
- חוזר על ההיסטוריה של הבלקן בין מרץ ויוני 1999 עם כוח הברית, שבו נאט"ו מגלם הפעם את "התחושה הרווחת" של דעת הקהל העולמית, המתערבת באופן חד צדדי בסרביה;
ברואנדה בשנת 1994 קורה ההפך. למרות מיליון מקרי מוות, איש אינו רואה לנכון להרים אצבע. רצח עם אינו מספיק בכדי לכפות על השאיפות ההומניטריות של העולם המתורבת. 
אם ברמה הבינלאומית אין עיקרון ברור ומוחלט המאשר למישהו להשתמש בכוח כדי לפדות שאלות פנימיות של מישהו אחר, אז איך נוכל להשיג לגיטימציה אוניברסלית להתערבות מזוינת?
השאלה היא רטורית. המערכת זהה תמיד: להשפיע ולהנחות את דעת הקהל העולמית כך שהתערבות תיחשב לא רק לגיטימית אלא גם מבורכת.
מה שאנו רואים בימים אלה על מידע על המלחמה בסוריה מתאים בדיוק לתוכנית זו. התפיסה כי הזרם הראשי התקשורת נוטה לזייף את מוחותיהם של "אוכלוסיית הבורים" באמצעות הקפצה של חדשות פרטיזנים, היא לא פחות מתועבת.
הריכוז של האירועים בתוך כמה שעות הוא חשוד מאוד. לאחר "התאונה" של הפצצת בעלות הברית נגד עמדות הצבא הסורי, החל הקרוסלה של המשקל הנגדי.
מזכ"ל האו"ם באן קי מון מדבר בארמון הזכוכית הקורא לאסד "פלילי". עדות למעורבותה של דמשק במתקפת השיירה של האו"ם ביום שני אינה מספקת.
אובמה מדבר מאותו דוכן, שבסוף עשור קטסטרופלי מוצא את העקביות להצביע על השימוש בכוח במוסקבה. ה נאום זה מקביל לסיפור השור שמזכיר לחמור את הבגידה של אשתו.
כל כלי התקשורת המערביים מדגישים את שני הקטעים מעבר למידת השימוש במילון המונחים המתמקד תמיד (משטר במקום ממשלה למשל ...). הטלוויזיה האיטלקית הציבורית טלטקסט אפילו משאיר אותם עבור 36 שעות על העמוד הראשון ותשעה עמודות.
מאידך גיסא, איש אינו מציין כי "הקואליציה האנטי-איסלאמית" הפועלת בסוריה מעולם לא אושרה על ידי דמשק וכימצפה זכויות האדם, מקור התייחסות למערב, הוא למעשה דובר חזית המורדים. במקביל, סרטונים מלפני מספר שנים חזרו ליו-טיוב, שם מודגשים אלימות וניצול של נאמנים סורים.
C'est la Guerre אנחנו יכולים לומר. ברור: אף אחד לא יכול להיות נאיבי כל כך להתעלם מהעובדה שמדינות בעלות משקל פוליטי וכלכלי גדול יותר משפיעות על אחרים כדי לייעל את האינטרסים שלהן. למרות מודעים לכך, כמה נתונים אובייקטיביים לא צריך להיות מוזנח כדי לא ליפול ללעג.
בסוריה, כאמור, נקודה אחת חייבת להיחשב חד משמעית: יש ממשלה נבחרת ומוכרת; זה תלוי בסורים באופן שנקבע על ידי המערכת המשפטית שלהם, כדי לקבוע את המשכיותם או סילוקם.
במלחמה שקורעת מיליוני חיים מזה שש שנים, ישנם גורמים שהיו לגיטימיים על ידי השקעה רשמית (ממשלת דמשק ובעלות הברית נקראו לעזור לה) ויש שחקנים שאינם מורשים על ידי איש. עיתונים, טלוויזיה, רשת ומוסדות בכך שהם שותקים בנקודה מהותית זו, לא רק משמיטים אמיתות, אלא תורמים להארכת רשימת הבוררות וההפרות המיושמות בשם הצדק והחופש.
בואו נהיה ברורים ואנחנו אומרים את זה הרחק מכיווני מערכת ואהדה. איש בתום לב אינו יכול לפטור את הכוח העלאווי של האסאדים מחטאים ואחריות מסוימים. הפלגיאט האידיאולוגי המיושם באמצעות דיסאינפורמציה בימינו, נראה כי הוא רחוק מאוד מכל מטרה הומניטרית המוטלת בספק.
(צילום: האו"ם)
