טרור אסלאמי. הזעם הצבוע של המערב

(של ג'אמפירו ונטורי)
18/08/17

ברצלונה היא התחנה מספר אחת במסע המשתרע על פני עשור. מוסיקה רגילה, הפזמון הרגיל. בעוד כמה ימים הכול יסתיים ואנחנו נהיה מוכנים לפעולה הבאה.

ישנם שני היבטים שבהם אנו עושים מלינה, הנחת היסודות לעולם לא לפתור שום דבר:

- 1. בני ערובה של פוליטיקלי קורקט, נמנע מלהתקשר לדברים בשמם. הטרור המשפיע על חפים מפשע ברחבי העולם הוא אסלאמי, והוא נסחף לפער מקרוסקופי במונחים של חוק וציוויליזציה. להכחיש זאת היא צביעות;

- 2. המדינה המערבית הטוענת כי מעשי הטבח יצרו אותנו, או ליתר דיוק, אותו מרכיב מכריע בסמכויות שבמערב המתורבת עומד ביעדים גיאופוליטיים ואסטרטגיים מדויקים. היבט שני זה חייב להיות גזור עם שקיפות וכנות, הימנעות, ככל האפשר, קלישאות.

המדינה האיסלאמית היא פרי של עיצוב מדויק, שנולד עם סוף הכוח הסוני בעיראק (חופש עיראקי של 2003). הצורך ליצור תשתית מדינית וצבאית נגד ההתנגדות המבנית השיעית במזרח התיכון (בעיקר איראן, חזבאללה, סוריה ועלאווים ושיעים עיראקיים) נהפך לסיוט בלתי מבוקר, שבו אלפי חפים מפשע לא רק מערביים ממשיכים לשלם את ההשלכות עם החיים.

למה לכעוס אז? ממשלות אירופאיות רבות, ולפחות שלוש הממשלות האמריקאיות האחרונות, יצרו את התנאים לכל זה, על רקע המלכות המפרץ וישראל. אם ISIS עדיין מתנגד מבחינה פוליטית וצבאית על ידי הצגת יכולות מלחמת העולם ויכולות הארגון, הרי לא כל כך קשה לדמיין את הידיים הנסתרות עובדות בניגוד להצהרות רשמיות של ממשלות ומוסדות. כבר דיברנו הרבה על הדפים האלה. אין חזרה.

מזון פרגמטי למחשבה, מעבר לאהדה ולדעות קדומות, יכול לבוא עם זאת מן ההתמקדות במובן מסוים: המערב מצביע היום על האצבע ומחיל סנקציות על שלוש המדינות המבוצעות באופן צבאי בלבד נגד מדינת האיסלאם, ג'יהאד סוני בינלאומי: סוריה, איראן ורוסיה. לפני שנמשיך עם stornelli של זעם, נוכל להתחיל מתוך סקרנות זו סיבה. אחרי הכל, אין לנו מה להפסיד.

סיפורי החדשות שלנו מספרים על טרור גנרי ועל איסלאמיזם לא אישי, אך הם מתעלמים מהמאמץ היומיומי של אלפי אנשים בסוריה הנלחמים באופן קונקרטי לחטוף אדמה ולאפשרויות הרדיקליזם האיסלאמי. אנו ממשיכים לספר לנו אמיתות חלקיות ונוחות מבלי לעזוב את המעגל שאנו עצמנו יצרנו.

האויבים (האמיתיים) שבנינו בעצמנו מחוץ לבית ובתוך הבית מאוזנים בין צרכים ואסטרטגיות של מתח, רק אנחנו יכולים להרוס אותם. אנחנו עוברים על עיכוב של הציוויליזציה האמיתית (העולם האסלאמי) כדי לטפח אינטרסים, רק באופן חלקי כדי לענות על הצרכים של המערב עמוק. אנחנו מכניסים את פוטין ואת בשאר אל-אסד בפינה אבל אנחנו מקבלים את המוות בבית מעבר לגבולות המזוכיזם. אנחנו עומדים על זכויות האדם ומאפשרים תרחישים כמו הלוביים.

וכך, באקלים של רטוריקה אבולוטית ורצון נמוך, עלינו לפחות לקבל את האומץ לקבל את המחיר לשלם ללא יותר אזעקות ואזעקות. הגינותה של שתיקת התקשורת עלולה אולי למתן את ההשפעות של סתירות אדירות.

הגיאופוליטיקה והאסטרטגיה צריכה להיעשות על פי מדריך מעשי, אך מעל לכל אירופה נראה יותר ויותר קורבן של היפנוזה מרצון. ללא שינויים הילוך, בעתיד כזה שחור קשה לראות אור.

(צילום: אינטרנט)