הבוקר אני שומע את חלב מוגדר בטלוויזיה כ"עיר חורבות ".
כמובן שאם לא הייתי חוזר מאותה מדינה לכמה ימים הייתי מאמין בזה ללא היסוס, אך זה לא כך.
עכשיו אני אסביר מה אחרים לא יגידו לך, יותר מכל כי עיתונאית זה לא משתלם ...
מה שמדהים כשמגיעים לסוריה הוא חיוניות האוכלוסייה. יש תנועה בבירה, אנשים הולכים לבית הספר ועובדים. אפילו כמה אנשים נואשים שמבקשים נדבה, משהו - לטענת המקומיים - מעולם לא נראה לפני המלחמה.
עד לפני שנתיים דמשק הייתה הרבה פחות נוצצת, יותר מחסומים ויותר "לשוואsivi ”, חנויות שנסגרו עם השקיעה, מעט אנשים ברחובות. כמובן, זו עדיין לא העיר בה הייתם יכולים לשבת במסעדה בכל שעה ביום או בלילה, אך היא מתעוררת מחדש.
מלחמה? זה זוכר על ידי פיצוצים מדי פעם מרחוק. ישנם עדיין שני מחוזות של דמשק כבני ערובה לטרוריסטים: כמה אלפי "חולדות" (זה השם שאליו מכנים הסורים אויב אשר - כמו עכבר - החליק לבתיהם) כובש ושולט באזורים המאוכלסים בעשרות אלפים. של אזרחים שלא רוצים לעזוב את בתיהם כמו גם את החופש.
החדשות שמגיעות אלינו? זה תמיד אותו הדבר: ההתקפה.
במהלך הדיווחים היינו יכולים בקלות להגיע לאתר של אסונות רבים אבל זה היה שקר. היינו משרתים לא את המידע אלא את המסיתים לטבח. לא בגלל שהם לא קורים, אלא בגלל שזה לא מה שצריך להיות עדים כראוי.
רבים בירכו אותנו גם על "האומץ" לנסוע לסוריה. אנחנו לא מרגישים גיבורים כי זה פשוט מביש ללכת כמה שבועות בסביבה כזו ולא להתחשב בגיבורים הסורים שיוצאים מדי יום לרחובות, לוקחים את הילדים לבית הספר, עולים למונית והולכים למשרד או לעשות קניות. כל זאת, כמובן, עם רימון שיכול ליפול לרחוב, מכונית תופת שיכולה לקפוץ מעבר לפינה, אבל אלה חיים "נורמליים" שיש לכבד את האוכלוסייה הזו.
כשחוזרים ל"עיר ההריסות "אני נזכר בדבריו של גורם של סוכנות האו"ם שנפגש בארוחת הבוקר בעיר אחרת בסוריה. בידיעה שאחרי הקפה הוא ילך לחלב (!) שאלתי מיד מה המצב בשטח. אחרי שנים של עימותים דמיינתי את זה כמטוס יחיד.
מהפקיד הרשמי (פיצה אפריקאית שמגיעה מאחת המדינות העניות ביותר עלי אדמות) נאמר לי ש"זו אחת הערים היפות ביותר בסוריה "," יש את המסעדות הטובות ביותר ואני לא יכול לחכות לשבת באחת הארמניות : אתה יכול לאכול טוב מאוד! ".
תוכלו להבין את התדהמה מהשמיעה שמתארת משהו שהובלתי לשקול את "הירושימה", כאילו היו "הטירות" (פרברי קפיטול המפורסמים במטבח).
"והלחימה עם המחבלים?" - אני שואל.
"אבל לא, זה קורה עכשיו רק בשכונה. והיא מוקפת היטב על ידי הצבא ... ", התשובה החייכנית.
כשחזרתי לאיטליה חציתי את ביירות. באמצע מבנים ובתי דירות מודרניים הבטתי בחורבה הרוסה מימי מלחמת האזרחים (תמונה). אם כל החיבורים מבירת לבנון היו פונים לשם, בטח ביירות עדיין תהיה עיר הרוסה.
(צילום: הגנה מקוונת)
