בימים אלה עלה ראש עיריית פנבילי, עיירה קטנה במחוז רימיני, מאורו ג'יאניני, לכבוד החדשות המקומיות, על הערותיו ברשתות החברתיות מעט מאוד פוליטיקלי קורקט, בלשון המעטה.
הפוסט שנכתב בפרופיל הפייסבוק שלו, ב-30 בספטמבר, היה מעשה פרידה שהופנה לחייו הקודמים ובו בזמן, תודה על מה שהיה לו וחי עד עכשיו. מן הסתם, לצנזורה היעילה של הרשת החברתית, אין לעשות לייק לאמירות הללו שכן מיד לאחר פרסום הפוסט נחסם הפרופיל של ג'יאניני...
חייבים לומר שמאורו ג'יאניני הוא בהחלט לא ראש עיר כמו האחרים. ג'יאניני עד ה-30 בספטמבר היה חייל של הצבא האיטלקי, שבילה את החלק הראשון של הקריירה הצבאית שלו כפושט בגדוד התקיפה ה-9. קול מושין. ממפעיל של לא לא הוא השתתף במשימות בעיראק ב-1991 (מבצע איירונה) ועם גדוד הצנחנים ה-183 nimbus של ה-Folgore בסומליה בשנים 1992-93 (מבצע איביס). במהלך משימה אחרונה זו, בלחימה ב-2 ביולי 1993, אל נקודת פסטה הסגן השני נפל במוגדישו אנדריאה מילבוי של ה-Rgt Lancers ה-8 ממונטבלו, רס"ר המבשר סטפנו פאוליצ'י מהחוק ה-9 Col Moschin והצנחן פסקוואלה בקארו של גדוד הצנחנים 186° Folgore: זה היה הקרב הראשון של הצבא האיטלקי מאז סוף מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן ג'יאניני עבר דרך ה-7th Rgt AvEs וגה של חטיבת המטוסים פריולי, שם סיים את הקריירה שלו בחודש שעבר.
אז מאורו ג'יאניני מכהן בתפקיד ראש עיריית פנבילי מאז שלבש את המדים, ודווקא לגבי המוסד הצבאי הוא תמיד סירב לקבל את השכר המגיע לו (ג'יאניני מכהן בתפקיד מ-2016) .
להלן הפוסט של ג'יאניני, שתכניו נשפטו שלא בהתאם לאתיקה (!) של פייסבוק.
הגיע הזמן להחזיר את התלבושת האחידה, אבל אני לעולם לא אפרוש את הנשקים.
נדמה לי אתמול כשעדיין בלי שמץ של זקן עזבתי כמתנדב להתגייס ליחידות הסתערות של הצנחנים. זה היה בוקר קר של חודש מרץ, מחלון הרכבת התבוננתי בעיר שעדיין ישנה, כשלפתע חלפה בי רעד; הבנתי ששלב בחיי הסתיים, נגמר הזמן לרוץ עם חברים מאחורי כדור, הזמן לרוץ עם חברים אחרי בנות נגמר. קולה הרועם של המולדת הקדושה וקריאה של הנוער הזכר היו מחרישי אוזניים, לא יכול להיות אחרת עבור נער גדל עם המיתוס של הלוחם, עם המיתוס של האדם העל, עם המיתוס של האדם הבלתי מנוצח. נכון, כשיצאתי לשרת לדגל, היו לי רק דת וחולצה שחורה.
תמיד הייתה לי אהבה גדולה לאיטליה, אבל לאיטליה האמיתית ההיא, איטליה של הפיאבה, איטליה של ויטוריו ונטו, איטליה של אלה שלא בגדו. לצערי אלוהים לא נתן לי את הזכות למות בקרב, אבל הוא נתן לי את השמחה להקים משפחה, הוא העניק לי אומץ אבל מעל הכל ביושר שתמיד אפשרה לי להגיד את מה שאני חושב ברוגע, הוא הרשים אני, האלטרואיזם הזה שמאפשר לי לעזור לכל מי שזקוק, כי, זה ייראה מוזר, אני גם יודע לאהוב; בגלל זה יש לי כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי.
עכשיו אלף מחשבות מצטופפות במוחי, כמה זיכרונות! כמה רגשות שזורים זה בזה, כמה רגשות! היום בכיתי, לבד, בשתיקתי. אבל זו לא זעקת אושר; לפשוט את המדים שלי זה כמו להוציא את הכוכבים מהשמיים. אני מודה לצבא האיטלקי, ובמיוחד למחלקת התקיפה התשיעי "קול מושין", שנתנה לי את ההזדמנות להגשים את חלומותיי ומעל לכל זה, עם הסדר והמשמעת שיהיו נחוצים גם בחברה האזרחית, מצליחים לרסן את שלי התלהבות בלתי ניתנת לדיכוי ולהרגיע את רוחי הנמרצת. אני מקווה שאבא שלי גאה בי ואני מקווה שהוא יכול היה לגמול לו על כל הדאגות שמורד צעיר צמא דם נתן לו.
מחשבותי יוצאות אל כל חבריי שנפלו ונוכחים, אשר חלקתי עמם לחם ומוות; תמיד אשא אותך בלבי. אני מחזיר את המדים, אבל לעולם לא אשים את זרועותיי; אני תמיד אהיה מוכן לשפוך את דמי למען המולדת האלוהית. עם איטליה.
בראיון שנערך לאחרונה לעיתון il Resto del Carlino, כשנשאל אם הוא פשיסט, ענה ג'אניני את זה "נולדתי עם חולצה שחורה ואני אמות עם חולצה שחורה". תארו לעצמכם את החצים של המפלגות הפרוגרסיביות כביכול. טוב לזכור שהחוקה האיטלקית אוסרת על כינון מחדש של ה-PNF ועל התנצלות של הפאשיזם, היא לא אוסרת על אזרח להזדהות עם הפאשיזם.
התייחסות מרומזת לפשיזם (וזה בהחלט לא מהווה פשע) אבל בפוסט שלו מדבר ג'אניני על ערכי פטרי, כמו אומץ, הכחשה עצמית, אהבה לאיטליה: האם אלו ערכים ששייכים לפשיזם? אז כל הפטריוטים האיטלקיים הם פשיסטים.
יש לשפוט את ראש העיר ג'יאניני על האופן שבו הוא מנהל את העירייה שלו, לא על איזה סוג של בגד הוא לובש באופן מטפורי. באיטליה היו ועדיין יש לנו אלפי מנהלים מקומיים שתמיד הצהירו בפומבי על האנטי-פשיזם שלהם רק כדי להרשיע בסופו של דבר במעילה, סחיטה, שחיתות ופשעים אחרים נגד רכוש.
בשלב זה נוכל לשאול את עצמנו שאלה: האם יש צורך באיטליה להיות אנטי-פשיסט אם אדם עדיין ממלא את חובתו בהתאם לחוקה הרפובליקנית?
צילום: פייסבוק (לפני הצנזורה)
