"הדבר הבסיסי להדגיש כי זה היה מלחמה לאומית גדולה, אשר לראשונה ראה צבא של איטלקים בלבד נגד זרים". אם לצטט את המלחמה הגדולה, היא ניקולה נרי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת בארי, עמה, בעקבות חגיגות ההנצחה ההיסטורית ב -4 בנובמבר, חלקנו דעות, זיכרונות ואירועים אקטואליים בעקבות האירוע שלאחר האירוע.
ב 15.00 4 נובמבר 1918, הצבא שלנו זכה במלחמה הגדולה, כניעה של האימפריה האוסטרו הונגרית היה מאושפז. ב 1919 רק כדי להנציח את הניצחון האיטלקי במלחמת העולם הראשונה, יום של אחדות לאומית וכוחות מזוינים. מעבר לחשיבות ההיסטורית-היסטורית החשובה, עד כמה עדיין יש לזכור את הניצחון הזה?
ערך מקסימלי כי המוסדות הם אנימציה על ידי המסורת ההיסטורית. מוסדות לא רק מיועדים לנהל כמה ענפי חברה או לספק צרכים מסוימים של הקהילה הלאומית, הם גם זה, אבל הם צריכים להיות מונפשים על ידי מודעות קולקטיבית, על ידי תשוקה קולקטיבית. למרות המוסדות לגלם באנשים, אשר ככזה הם "לטעות" ולכן יכולים להיות וצריכה להיות המושא לביקורת שלנו, אנחנו תמיד חייבים להפריד את הרוח של מי גלם - והוא יכול לעשות מדי פעם טעויות - כך חוגגים יום זה הוא לחגוג "הקביעות" של המוסדות ביחס לגברים שמכבדים אותם, פירושה לרתך את המצפון הלאומי למשהו שלא ניתן להמציאו כמסורת, אמונה שאין לה תחליף. אנו יודעים כי החוויות התרבותיות שלנו כי מרומם אותנו הוא העבר, כמו שלם נשארת הסיבה לחגוג נצחון זה הוא עשה שוב לידינו לנו החופש שלנו כי, במקרה זה, חולץ עם קרבה גדולה, כך יש לנו תפקיד כפול זוכר את זה.
בהזדמנות זו, ולראשונה, עם שלם תפס את "האומה", את תחושת המולדת עם אמנדו אפילו כדי להקריב. היום, מה שנותר מן התחושה הפטריוטית? האם עלינו להדגיש את המשמעות ההיסטורית - להנצחת לידתו של עם ש"גילה את עצמו "?
אין ספק שגם זו היתה החוויה הבין-לאומית הראשונה, שבה האיטלקים של כל האזורים נקראו לא רק להיות מה שהם אלא גם משהו נוסף. תחשוב על הקושי לתקשר, למשל, עם הצבא שלהם או נוכלים חיל הים; להיות איטלקי ולעשות מאמץ מזהות מעולה, בשם אידיאל "ככל הנראה" שאין לו מושג, שהוא זה של המדינה. אשר אז הוא לגמרי "מוחשי", כי המולדת היא מגולם העם עצמו.
איך נוכל לחשוב שניתן לדעוך על האידיאל הזה? זה יכול להיות רק רגשי מחדש. ללא ספק המחווה הלאומית הגדולה ההיא, המאמץ הממושך הזה תרמו לספק מלט לזהות הלאומית של כל האיטלקים אז והיום, באופן שאין דומה לו בהיסטוריה היחידה. אל לנו לשכוח שלדוגמה, האיטלקים בחצי האי, מהאימפריה הרומית ועד מלחמת העולם הראשונה, תמיד נלחמו במלחמות, אבל לפעמים זה נגד זה או נשענים על בעל ברית זרה. הדבר הבסיסי שיש להדגיש הוא שזו הייתה מלחמה לאומית גדולה, שלראשונה ראתה צבא של איטלקים בלבד כנגד זרים, מאמץ תרבותי שאותו אבותינו בהחלט הצליחו לעשות מכוח הצורך אך מאמץ מוסרי ותרבותי נוסף. מאשר החומרי.
באחת ההנצחות של המלחמה הגדולה היית אומר כי "העתיד שאנו בונים בהווה". איזה עתיד אתה רואה עבור האחדות הלאומית?
במאות השנים האלה, בינתיים, העשרנו בזהות נוספת, לא חדשה לגמרי, שתמיד היתה סמויה, אולי "מובנית". אנחנו מדברים על הזהות האירופית שהצטרפה לזהות הלאומית. הביקורת והבעיות ידועות הקשורות בזהות שנייה זה, אבל אנחנו לא צריכים לשכוח כי, רק עם שתי מלחמות האזרחים האירופיות הגדולות שאנו לייעד כמו "עולם", בפעם הראשונה בתולדות העולם פוליטיות היא מעין פדרציה של מדינות שנוסדה על בסיס שליו, כלומר, אנחנו היוו את הכוח האזרחי הגדול הראשון שלווה כי היא אירופה.
אז אני רואה קודם כל את הזהות שלנו, כי הוא לא demotivated, לא נלקח משם, לא מרוקן בשום דרך מן האירופית. כפי שכבר אמר בנדטו קרוצ'ה הן זהויות כי באופן טבעי להתקרב, אין ספק שחלק הדירקטיבות אירופאיות, לפעמים, הם יכולים לעורר את הרגשות הלאומיים, בסיכומו של דבר העתיד של זהות הלאומית מובטח. מאז שתי המלחמות נלחמו, מדינות הלאום גדלו. קח, למשל, אפילו חבר הלאומים: בתחילה ישבו רק כמה עשרות מדינות היום הן בערך מאתיים ולראות איך הרצון זהה ועצמאות לאומית גדל, הסיפור יהיה אחר כך להחליט אילו חוויות אלה יש יותר או פחות מוצלח.
כדי לחזור לאירופה שלנו, אני רואה רגשות לאומיים חזקים מאוד - ואת הניסיון של בריטניה מוכיח את זה - אבל אני רוצה גם להוסיף זה: היום יש יותר לחשוש כי החוסנים של רגש לאומי יכולים להיות גם כניסתה של האיום הצבאי, ואולי דווקא הדוגמה השלווה מתעוררת כאשר הזהות הלאומית מוגדרת היטב. כאשר C הוא הרבה אלימות, אבל למעשה אנחנו לא נלחמנו סכסוך מתמשך בין שתי מדינות או יותר, כמה מדינות, החיכוך, ישנם מתחים, קור, אבל אין איומים מרכזיים, נוכל להסיק כי מדינת הלאום היא להיות חיל מצב בריא, הטרוגני ודמוקרטי כפי שפירשנו אותו באירופה, הנה חיל המצב של שלום.
איזו איטליה במקום רואה בעתיד של אירופה השאפתנית?
זה יהיה איטליה כי האיטלקים ירצו לטעון עם משמעות, אירופה היא גם שלנו, לא זהות אבודה. אנחנו אחת המדינות המייסדות שעבורן אין איטליה שיכולה להתעלם מאירופה ואירופה לא יכולה להסתדר בלי איטליה. אנחנו שחקנים שחקנים.
* ניקולה שחור שייך למגזר המדע SPS / 06, "ההיסטוריה של יחסים בינלאומיים", הוא פרופסור "ההיסטוריה של פוליטיקת האמנות הבינלאומית" על התואר השני ביחסים בינלאומיים, ו "היסטוריה של מוסדות המלחמה צבאיים". הוא השיג את ההסמכה של פרופסור חבר 2012, ועל פרופסור רגיל 2018. "מנהל" E "המצפה הבלקן", מרכז לימוד ומחקר של אוניברסיטת בארי. הנציג" E לרקטור של אוניברסיטת בארי ליחסים עם הכוחות המזוינים. הוא מלמד בחברה האיטלקית לארגון בינלאומי, ברומא ובמרכז ללימודי הגנה גבוהה. הוא מנהל סדרת "לה לאנס" של מחקרים היסטוריים-צבאיים. הוא קצין בצבא השמורה, בדרגת רס"ן. בתפקידו זה הוא מכהן כיועץ היסטורי ופוליטי.
