ראיון עם מחבר הספר "Sul ciglio della foiba"

(של Giusy Federici)
09/02/17

"בספרי, על שפת הפיבה, רציתי לעשות מסע בשורשי החיים האיטלקיים באיסטריה, רייקה, דלמטיה וונציה ג'וליה, רק כדי להבהיר שמה שמונצח ב -10 בפברואר, יום הזיכרון, הוא סיפור שנולד לפני הבולענים והיציאה. הניגוד הזה בין האיטלקים לבין העולם הסלאבי הוטל מעל כולם על ידי האימפריה האוסטרית, עם ההיגיון האובדני של הפרד ושלטון, שהאוסטרים עצמם שילמו עבורו. אז כל מה שקורה אחר כך, עם הבולענים והיציאה, הוא למעשה רק השלב האחרון של מסע ארוך שיש לו שורשיו בפרויקט, אפילו מרחיב סלאבי".

על שפת הפיבה. היסטוריה ואירועים של איטלקיות, ספריו של המו"ל מבורגזה, הם יצירתו הראשונה של לורנצו סלימביני, היסטוריון שעומד מאחוריו פרסומים מדעיים שונים, חוקר הליגה הלאומית בטריאסט וועדת ה- 10 בפברואר ואחראי לתקשורת של האיגוד הלאומי של ונציה ג'וליה ודלמטיה. טריסטינו, יליד 1978, הציג סלימביני את היצירה ברומא בבית הקאסה דל ריקורדו, יחד עם דונטלה שורזל, נשיאת הוועדה המחוזית של ה- ANVGD וג'וזפה פרלטו, פרופסור להיסטוריה עכשווית של אוניברסיטת המחקר הבינלאומי ברומא. על הכריכה הפויבה די בסוביצה, אנדרטה לאומית.

אתה מתקשר לספר על שפת הפיבה. ופואיבה פירושה קומוניסטים טיציאנים, אנשים חסרי הגנה שנשחטו בגלל שהם איטלקים, האמנות השונות בהן איטליה מכרה למעשה את בני ארצה, הגולים שטופלו על ידי זרים בבית והזעיף את הפנים, השמאל המקומי שעדיין ממזער או מכחיש אותנו כיום. זהו מצב שעדיין לא הוצא את פיו לאחר 70 שנה. אולי בגלל שהגולים משלמים את מחיר הבריחה מאותו גן העדן של הסוציאליזם האמיתי שהיה יוגוסלביה הקומוניסטית?

כן כן. בשנת 2017, יום השנה ה 70 לחוזה השלום של פריז ב -1947, ומופרך לראות כיצד עדיין קיימות בעיות פתוחות. גם משום שהסכם השלום הזה איחד את איטליה ואת הגבול המזרחי עם כל אותן העברות טריטוריאליות, אך בתוכו היו גם כמה ערבויות קטנות להגנה על נכסיהם וזכויותיהם של האיטלקים. שום דבר מכל זה לא זכה לכבוד, לא מצד יוגוסלביה ולא, באופן פרדוקסאלי, גם בצד האיטלקי, אם אנו חושבים כי גם כיום הגולים מחכים לפיצויים מצד המדינה האיטלקית, אשר עם סחורתם ננטשה באיסטריה, דלמטיה, רייקה ו שהולאמו על ידי יוגוסלביה, למעשה המדינה שלנו שילמה חלק גדול מחובות המלחמה שלה לבלגרד.

בשנת 1975, עם חוזה אוסימו, איטליה הייתה יכולה לתבוע את אותם שטחים. במקום זאת הוא עשה ויתורים נוספים ליוגוסלביה ...

בעבודה של אוסימו היה מקום לתמרון. המדינה האיטלקית לא רצתה להבין כי לאחר שטיטו נפטר, יוגוסלביה תתמוטט והסכימה למכור את מה שהיא עדיין יכולה לטעון כנגד אזור B הקודם של הטריטוריה החופשית שמעולם לא הוקמה בטריאסט. החלק הגרוע ביותר הוא שביוגוסלביה שהתמוססה, בסביבות שנות התשעים, לא היה אפילו הרצון לפתוח מחדש את המחלוקת עם סלובניה ועם קרואטיה. משפטנים בעלי הכשרה גבוהה כמו הפרופסור למשפט חוקתי ג'וזפה דה ורגוטיני מסבירים זאת היטב: לפחות אפשר היה לפתוח מחדש את שאלת אוסימו, אבל זה לא קרה.

במקום זאת העדיפה המדינה האיטלקית לשלם את הפנסיה לכמה מה"אינדיביטורי "היוגוסלביים המפורסמים ביותר, אוסקר פיסקוליץ 'הוא שם לכולם ...

במקום זאת, אנו עדיין מחכים לאיטליה שתתן הכרה לאיטלקים הנרדפים על ידי משטר הטיטו כפי שניתנה בצדק לאנטי-פשיסטים הנרדפים או למגורשים. מדינת איטליה ראתה חזון מראש לטובתם, ובמשך זמן מה הדבר נשאל על אלה שסבלו מאיטלקים מדברים אלה.

הכנסייה, שסיפקה בכל זאת עזרה בקבלת פנים, נתנה תמיד את הרעיון להיות יותר בעד העמים הסלאביים וקצת פחות בצד הגולים. האם זה כך?

הבעיה היא שבמסגרת הגבול המזרחי האיטלקי, סלובנים וקרואטים מייצגים מרכיב קתולי חזק בעמים הסלאביים שבהם אפילו אותו אלמנט לאומי נולד בתוך הכנסיות. במהלך ההטפות בסלובנית וקרואטית, הכמרים הסלובניים והקרואטים היו בסוף המאה התשע עשרה בין מנהיגי הלאומיות הסלאבית המתהווה וגם של מלחמת העולם השנייה. רבים מהם היו גם בין משתפי הפעולה הקרואטים, בפרט בקרב האוסטאשה או אפילו בירכו את הטבח שביצעו הלאומנים הקרואטים על חשבון הסרבים, היהודים והנוודים האורתודוכסים. עם זאת, היו גם כמרים איטלקיים קרבנות הבולענים, כמו דון אנג'לו טרדיצ'יו, כומר הקהילה של וילה די רובינו, שנלקח בלילה על ידי הפרטיזנים הטיטיאנים ונכלא בפזין מאיסטריה. הוא נהרג ונזרק למחצבת בוקסיט. כשהוא הוצאף, נראה כי שמו שם כתר קוצים על ראשו לצורך הצטלקות נוספת. הוא נחשב לקדוש הקדוש הראשון של הבולענים. או, שוב, דון פרנצ'סקו בוניפציו האיסטרי, שגופתו מעולם לא נמצאה, ככל הנראה נזרק לפויבה. גם הוא הוכה כקדוש קדושים לאודיום פדי. אולם על זה, אולי, חסרה תרומה משמעותית יותר מהמרכז (הוותיקן, עורך), בטח שלא מהשטח. רק חשוב, למשל, על הבישוף מטרייסט וקופר אנטוניו סנטין, שבילה את עצמו באופן אישי כדי להגן על העיר, להגן על האוכלוסייה ובהמשך היה לו תפקיד גדול בקבלת פנים לפליטים לטריאסטה.