המבצע החל בסביבות השעה חמש לפנות בוקר (שעון עירקי) ב -5 במרץ 20 חופש עיראקי. למדינה פלשו "קואליציה של מוכנים", כפי שכינה זאת נשיא ארה"ב דאז ג'ורג 'וו. בוש, המורכב בעיקר מארה"ב, בריטניה ומחוזות קטנים אחרים. הדגלים השחורים שעומדים כעת בגאווה בכמה מהערים הגדולות בעירק מעידים שמשהו השתבש.
הדיאלוג בין העולם הפוליטי והצבאי מעולם לא היה כה אסוני כמו במבצע בעירק. תערובת של טעויות אסטרטגיות חמורות והיבטים חסרי הערכה שהובילו למצב הנוכחי. ב -26 בספטמבר, אפילו הנשיא אובמה בפרץ של ביקורת עצמית כינה את הפלישה לעירק "טעות גדולה". המתנגדים האכזריים ביותר של הכוכבים והפסים מדיניות החוץ לא החזיקו מעמד משמחה ולמרות ההתלהבות המוקדמת הזו השאלה האמיתית נותרה לא פתורה: איזה לקח לדעת ארצות הברית של אמריקה שלמדו מעיראק?
לנוכח האירועים האחרונים במזרח התיכון, לא נראה כי ראיית הנולד הגדולה הזו מבחינת מדיניות החוץ מטופחת בוושינגטון. הודאת הטעות היא עובדה ראויה להערכה וניתנת להערכה לחלוטין, אך לאחר מכן אמור להיות שינוי מהותי כמובן.
בניסיון להפיג את האפלוליות מאחורי הכישלון העיראקי, שוחחנו עם פרופ. סטפנו רוזה - פרופסור ל"סכסוך, ביטחון ובניין מדינה "באוניברסיטת טורינו.
פרופסור רוזה, האם אתה יכול להסביר את מטרת המשימה בעירק וכיצד התנהל המערכה הצבאית שלאחר מכן?
בגדול, ניתן לחלק את ההתערבות לשני שלבים. הראשון, שנמשך קצת יותר מחודשיים (19 במרץ - 1 במאי 2003), נועד להפיל את משטרו של סדאם חוסין, בתקווה שהדבר יאפשר לכוחות הדמוקרטיים המקומיים הבלתי מוגדרים לפרוח ולהפוך את המדינה. השנייה - שעוקבת מיד אחרי הראשונה, ארוכה הרבה יותר ומגיעה לנסיגה בשנת 2012 - השלימה עם האשליה מאחורי הראשונה, כלומר עם העובדה שדמוקרטיה לא הייתה קמה באופן ספונטני.
השלב השני היה צריך לנסות גם לשמור על הסדר במדינה שנכשלה גם בגלל התערבות צבאית. התמודדות עם קבוצות קיצוניות ילידיות או זרות (כמו אל-קאעידה) שמצאו הקשר אידיאלי של פעולות ואישור בתוהו ובוהו העיראקי, והבטחת מסגרת ביטחונית המאפשרת בחירות הניתנות להצגה..
עירק מציגה את עצמה מיד בפני אנליסטים כחבית אבקה נהדרת. המציאות השונה הקיימת באזור, מאבקי השלטון והאינטרסים הכלכליים העצומים החמירו את המצב המתוח כבר לאחר נפילת המשטר. הגישה המערבית הייתה צריכה להיות רב תחומית ומעל לכל להיות מוקרנת לעתיד. יש הרבה היבטים שהושארו במקרה, כאילו דמוקרטיה היא תהליך שניתן לכפות וזהו. למרבה הצער, בגישה לדמוקרטיה יש כמה הכנות שלא ניתן להתעלם מהן, קודם כל הרצון הפוליטי לדיאלוג עם כל הפלגים שנמצאים בזירת המדינה הנוגעת בדבר. נכון לעכשיו הטעות חוזרת על עצמה בתרחישים אחרים במזרח התיכון שבהם הרצון לעשות משהו רק כדי לעשות יכול להציג את הצעת החוק בקרוב מאוד. לאחר שהקונטיננטציה האמריקאית עזבה את המקום, עירק גלשה לתוהו ובוהו האפל ביותר.
האם לדעתך נוכל לייחס תופעה זו לאסטרטגיית יציאה חלשה או שיש סיבות אחרות?
אני לא חושב שאסטרטגיית היציאה היא הסיבה היחידה, אני חושב שלכל היותר זה החמיר את הבעיות, שלמרות זאת כבר היו חיות היטב ונמצאות במדינה, רחוק מלהיות שלוות ומסודרות לפני 2012. לדעתי הנושאים הקריטיים. גדולים יותר הם במעלה הזרם. אלימות עדתית מעל רף מסוים בעירק אינה חדשה לאחר 2012, אלא לאחר פלישה. ייתכן שהבעיה הייתה יכולה להיכלל לאחר הפלת המשטר, במדיניות התחדשות פוליטית פחות קיצונית, שלא המיסה את מבני המדינה יחד עם אלה של המשטר ואשר לא אפשרה לוגיקה דמוקרטית מעוותת וחלקית לאפשר דיקטטורה מהותית של הרוב.
רגע מפתח המכיל הזדמנות שהוחמצה הוא התעוררות ענבר לשנת 2006, או דחייתם וגירושם של הקהידים על ידי האוכלוסיות הסוניות הממוקמות במערב עירק. הרגע הזה היה מעיד על רצונם של הסונים לא להיות כפופים לאסלאמיזם קיצוני ולאמונתם במדינה עירקית אפשרית שתעניק להם את המרחב הנכון. במקום זאת, מדיניותו של ראש הממשלה, נורי אל-מלכי, שולתה את הסונים עד כדי כך שלחלקם אין שום אלטרנטיבה אלא ליפול בחזרה לזרועותיהם של קיצונים, במקרה זה דאעש. הגישה הממשלתית שתצטרך להופיע לאחר תקופה ארוכה של מתח ודיכוי פוליטיים היא בעיה הדורשת כישורים ורצון לשתף פעולה..
מה שצייר פרופסור רוזזה כולל את כל המאפיינים של טיוטה של סוריה הנוכחית. בלי קשר לעמדות התומכות או לא בהתערבות הרוסית, חשוב לזכור שמדיניות ההדרה של קבוצה אחת לרעת אחרת מעולם לא הובילה לשום דבר. פוליטיקה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, היא פשרה מתמשכת שהיא פרי ראיית הנולד של מנהיג בשלטון. הלקחים שהופקו מחבית האבק העירקית אינם רק צבאיים. התנהלות הפעולות הצבאיות בעירק זכתה לביקורת קשה מצד הדמוקרטים ואותם תומכי שלום מתוצרת עצמית.
מה לדעתך הטעויות שעלו מהתיאטרון העיראקי בנוגע לביצוע פעולות צבאיות וגאיך נוכל ליישם אותם בתרחישים מודרניים - לוב וסוריה - ולהימנע מהישנות?
הבעיה אינה צבאית, אלא פוליטית, להפך: הקשר בין הממד הפוליטי לבין היעדים הצבאיים. מנקודת מבט טכנית, מסע הפלישה בעירק היה כמעט ללא רבב, והשיג נטרול מהיר וכמעט ללא כאבים (לפחות מנקודת מבטם של התוקפים) של המכונה הצבאית העירקית, כמו גם הפלת המשטר. הבעיות התעוררו מכיוון שהשגת מטרה זו נותקה מאסטרטגיה פוליטית ארוכת טווח, לגבי סוג המעבר הפוליטי שנועד להשיג וכיצד להשיג אותו. דה-באתיפיקציה של ברקים לא עשתה דבר מלמוטט את מבנה המדינה ולהגדיל את החיכוך בין קבוצות אתניות שונות, והותירה את הצבא תקוע בתוצאות קשות, מבלבלות וחסרות ודאות כמו התנגדות נגד ובנייה ממלכתית. היו תקלות אחרות, אך הן נוגעות לנושאים שאינם צבאיים בלבד (הדוגמה העיקרית היא הבחירות ב -2010). יהיו גם כמה שאלות מהותיות שיש לשאול בנוגע לתורת ההתנגדות הנגדית, וכמה סוג כזה של פעילות יכול להשיג תוצאות ובאיזה פרק זמן.
תפאורות משתנות, הכישורים הצבאיים והיכולות לחסל או לצמצם כל פלג חמוש בלוב, סוריה או עירק בהחלט לא חסר במערב. אם נשאיר את הבעיות (אם כי המרכזיות) של התחרות הפוליטית בין מדינות שונות, ברמה האזורית והעולמית, המעכבות פעולות שרירים יתר על המידה של נאט"ו או קואליציות אד-הוק בהנהגת המערב, או את המחסור בהון הפוליטי הקיים כיום המצדיק התערבויות חדשות לאחר כישלונות השנים האחרונות, עיקר העניין הוא שיש להפעיל פעולה צבאית למטרות החורגות מנטרול היריב בלבד.
לסיכום, אין לשאול את הכלי הצבאי מהו המכשיר הצבאי אינו יכול לייצר. בלוב ובסוריה יש קודם כל צורך להגדיר בבירור את מה שאנחנו מתכוונים להשיג, ורק שנית להבין אם וכיצד המכשיר הצבאי יכול לעזור. התערבות 2011 בלוב עצמה, יתר על כן, היא כשלעצמה דוגמה מצוינת לאופן שבו כוח צבאי חיצוני יכול להרוס בקלות את מבני הכוח והממשל הקיימים אך לא כל כך בקלות להחליף אותם או לבנות אותם מחדש. ישנם רבים הטוענים כי המחויבות בעירק הייתה לשווא לחלוטין וכי היא החמירה את גורלה של המדינה ללא תקנה..
לדעתך, מה הצעדים החשובים שיש לנקוט בעירק בכדי להוציא את המדינה מתוהו ובוהו?
אם נקבל שמלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, אז עוד לפני שנשאל את עצמנו את הבעיה הצבאית והביטחונית - שקיימת - עלינו לשאול את עצמנו לגבי המצב הפוליטי שעומד בבסיסה. לסיכום, המצב העיראקי נגוע זה מכבר בממשלה "דמוקרטית" חלשה, שנויה במחלוקת ונטויה מדי לטובת הרכיב השיעי באוכלוסייה. זה הותיר מיעוט חשוב במדינה - הסוני, שלפני הפלישה לשנת 2003 החזיק גם הוא במושכות השלטון הלאומי - שוליים באופן מהותי ולכן טרף לתנועות קיצוניות. עד שמציעים לסונים אלטרנטיבה פוליטית בת-קיימא המאפשרת להם את המרחב הנכון ואת ההכרה הפוליטית, אז אין פיתרון שיכול להחזיק. בכך מקווים שמדיניותו של אל-עבאדי תהיה רחוקה יותר מזו של קודמו וכי שאר העולם יעבור בחוכמה לתמוך במדיניות המכוונת לפתיחות ופיוס עדתי, כמו גם להכיל את דאעש מבחינה צבאית. התמקדות בנקודה השנייה מבלי לזכור את הראשונה מסתכנת בייצור תוצאות לטווח הקצר בלבד: אחרי הכל, גם AQI פורקה באופן מהותי, אך דווקא מאפרו נולד דאעש.
מה שתיארנו עם פרופסור רוז'ה היא מדינה, עירק, שיכולה להיות המפתח להימנעות מנפילה חזרה לטעויות הטרגיות של העבר. עם זאת, חוסר היכולת לקבל החלטות לא פופולריות מביא "תופעת עיראק" חדשה ברחבי המזרח התיכון. הכללים שיש להקפיד עליהם כדי להנחות מדינה חדשה לקראת דמוקרטיזציה של הפוליטיקה שלה הם מעטים ופשוטים, הראשון היה להימנע מהפוליטיקה שלנו להפריע להם.
האמריקאים מצטיירים כאדונים בהתערבות בפוליטיקה הפנימית של מדינות אחרות, אך יש לזכור כי כל המלחמות צריכות להחזיר. על כל פצצה שהושלכה ועל כל יעד שהושמד מישהו ירצה משהו בתמורה. תמיד.
(צילום פתיחה: US DoD)
