בין הצפירה להפצצה יש רגע של שקט אינסופי, מושעה, שבו נדמה שהחיים ממשיכים ללא חשש וללא הפרעות בחיי היומיום שלהם. השמיים בהירים, בדממה של המתנה אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. ואז יש את הייסורים והבהלה של אלה שמתחבאים מתחת לאדמה ויודעים שאולי לא יחוו שוב את הבנאליות של ימיהם.
הבנת רגעים כאלה, חלקים קטנים בתוך המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קשה למי שנמצא בצד השני של העולם. אבל אם מה שמוביל אותנו דרך הקיר הם התמונות והסרטונים של מישהו שעבר שם, אולי תהיה לנו הזדמנות להתקרב קצת יותר לאמת.
מִן11 בפברואר עד 4 במרץ 2025 בספרייה האזרחית טרטרוטי, בתוך המתחם של מוזיאון "MART" לאמנות מודרנית ועכשווית רוברטו תתארח תערוכת הצילום שכותרתה "הצד השני של החומה: מה-7 באוקטובר ועד המלחמה בעזה" בעריכת נינו אורטו, עיתונאי עצמאי המתמחה בניתוח עיראק, סוריה והמלחמות במזרח התיכון, מייסד מצפה הכוכבים של משרק.
לרגל המאורע יוקרן גם סרט תיעודי נוגע ללב שעשה אורטו בעצמו במהלך מסעו האחרון בין ישראל לפלסטין, אדמות שהוא מכיר שנים: "אני עוקב אחרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר יותר מעשר שנים ובמהלך העשור הזה היה לי את ההון, הנטל והכבוד לעבור מצד אחד של החומה לצד השני ללא בעיות. יש לי חברים ישראלים ופלסטינים ועם הזמן נבנתה מערכת יחסי אמון שאפשרה לי לחצות את החומה ולעשות מה שאי אפשר עבורם: להביא את המציאות שחווית לצד השני ללא כל מגבלה, ובכך הרעיון של התואר וה- תערוכה."
התמונות של אורטו שואפות ללוות את הציבור מעבר לקיר, ללא מתווכים מלאכותיים; אפילו בחירת הצילומים הייתה ספונטנית: "אין חוט משותף מדויק בבחירת הצילומים מלבד זה של הצגת האנושיות והסבל של שני העמים. למרות נוכחותה של החומה, יש למעשה גם אפשרות לחצות אותה ולהראות את הקשר שלמרות הכל קיים ונמשכת בקרב ישראלים ופלסטינים התערוכה סובבת סביב זה".
אורטו מספר על שני עמים מפולגים, אך חווים את אותו ייאוש עקב סכסוך לא פתור.
ואז יש אותנו – ממשיך אורטו – מופגז במידע וחדשות שמובילים אותנו לתפיסה נוקשה בצורה דרסטית של דברים: או שחור או לבן; ראייה מעכלת יותר של הסכסוך אך בהכרח לא מסוגלת לתת לנו ראייה מציאותית ושלמה של העניין.
עלינו לשאול את עצמנו כמה אנחנו באמת יודעים על הקונפליקט הזה שנראה היום "רק במרחק קליק ורחוב משם". מה אתה חושב?
במלחמה יש הרבה גוונים של אפור, זה לא הכל שחור ולבן: החזון של היום מפושט כדי להפוך את הדברים למובנים יותר למיינסטרים. אבל הסכסוך בין ישראל לפלסטין הוא באמת מורכב. זו הסיבה שהתערוכה רוצה להיות מחוץ לתבנית העיתונאית... כדי לתת לציבור לגבש לעצמו רעיון לגבי המצב.
רק להבהיר שיש אזור אפור זה משהו. זה עוזר להבין שהדינמיקה מורכבת יותר ממה שהיא נראית. האם תוכל לתת כמה דוגמאות למורכבות הזו? משהו שהבנת רק כשחווית את המצב הזה מקרוב?
הצד הישראלי, למשל, לרוב זוכה לייצוג חסר או מתואר בפשטות ביחס לסכסוך עם הפלסטינים... לעתים קרובות לא מייחסים חשיבות לסבלם של הישראלים, אבל גם הם חיים מדי יום עם התקפות שמערערות את ביטחונם.
ואז ישנה סכנה של סטריאוטיפים: ישראל היא אומה מאוד מורכבת ורב-פנים, קשה להגדרה. כך גם לגבי המבנה החברתי והפוליטי הפלסטיני: לפלסטיני המתגורר ברמאללה יהיה חזון שונה של הסכסוך מאשר למי שגר בג'נין או בשכם. זו הסיבה שקשה לספר את הסכסוך לקהל כללי, הסיכון הוא של נקיטת צד.
שוב לחזון המערבי שלנו של שחור ולבן... אשליה של שליטה על אירועים מורכבים...
בתוך אזורים אלה אין כמעט אף פעם טוב או רע; המנצח והמנוצח. לעתים קרובות יש "המערב" המנתח הקשרים תרבותיים שונים דרך העדשה שלו, כפי שקורה לעתים קרובות במזרח התיכון ובמקומות אחרים.
מה הייתה התרשמותך מתפיסת הסכסוך של האנשים שפגשת בחזית הפלסטינית?
התפיסה הכללית היא של התנגדות כוללת ושליטה טריטוריאלית. זה נראה כמו עמדה מנותקת מהמציאות, אבל זה מושג העומד בבסיס כל מופע פוליטי פלסטיני. כל רשות בשלטון החלה וממשיכה ליישם את המושג הזה. אם ממשלה פלסטינית תקבל את ישראל, היא לא הייתה נשארת בתפקיד לאורך זמן כי האוכלוסייה לא הייתה מקבלת אותה. ברור שפלסטינים רבים היו רוצים שלום ורבים מהם, עמוק בפנים, יעשו עסקאות לחיות ללא סכסוך. אולם, חוסר האמון והטינה מושרשים כעת בשניהם עד כדי כך שקשה למצוא מפגש בין נשמות מתונות. במיוחד אחרי 7 באוקטובר והמתקפה שלאחר מכן על עזה, אפילו המתונים ביותר התרחקו. גם אם זרעי הדיאלוג עדיין שם ולא נעלמו לגמרי...
קשה להישאר בתחום האפור ולקבל אמת יותר ניואנסית. היום לא צריך הרבה כדי לאשר תזה אחת ולא אחרת: סרטון ערוך בצורה מסוימת, פרט פחות או יותר ודברים משתנים.
מסיבה זו, בסרט התיעודי הקצר שיוקרן במהלך התערוכה צירפתי קטעים של מה שחוויתי ממקור ראשון; העריכה היא מינימלית כי היא נועדה להיות ישירה. הוא רוצה ללוות את הצופה ללא תיווך. אני מקווה שאוכל להדגיש את הנקודות האפורות הללו אבל גם את הקרבה לאוכלוסייה.
זרעים של דיאלוג והפוגה. האם אתה מאמין ב"הפסקת האש" הזו ובהבטחותיו של הנשיא טראמפ?
טראמפ הוא בלתי צפוי ולעתים קרובות ניגש למדיניות חוץ במנטליות של "מחוץ לקופסה". אבל יש סיכון להשלות את עצמך. מדיניות "גזר ומקל" מתקשה לפעול בהקשר זה. ההצעה האחרונה היא להעביר מיליון וחצי עזתים למצרים ולירדן. זה מצביע על כך שאדם לא יודע הרבה על ההקשר הגיאופוליטי או שאינו רוצה להבין אותו. אחרי 7 באוקטובר, עבור שני הצדדים זו כבר לא רק שאלה פוליטית, אלא סכסוך קיומי. לאחר ה-7 באוקטובר מצאו עצמם ישראלים עירומים מול איום ישיר על קיומם כאומה. כמו כן, הפלסטינים מבינים כעת שאין להם מנהיגות חזקה ומאוחדת שיכולה לייצג אותם באמת, וגם לא בעלי ברית אזוריים המוכנים לתמוך בהם בינלאומית. אז גם עבורם זו שאלה של הישרדות. אלמנטים אלה חייבים להילקח בחשבון להפוגה בת קיימא ומתמשכת.
האם יש פרק או רגע משמעותי מנסיונך שתרם לרעיון התערוכה?
יש לי חבר ישראלי וחבר פלסטיני שמתגוררים בשתי ערים שמרוחקות רק 9 קילומטרים זו מזו בקו אוויר, אבל מופרדות על ידי החומה. לקח לי שמונה שעות טובות להגיע מצד אחד לצד השני, כי ברור שצריך לעשות מסלול חלופי. הקטע הארוך הזה לא היה רק פיזי אלא משהו שנוגע בהרבה יותר אקורדים של נפש האדם. קשה להסביר במילים.
המרחק הזה שמיוצג על ידי החומה הולך ומתרחב, וכך גם תפיסת הניכור כלפי אחרים. למרות ששני הצדדים מכירים בכך שיש משהו טוב באחר, הם לא יכולים להודות בכך. לא עוד.
האם הם לא יכולים כעיקרון או בגלל שהאחראים לא יכולים לקבל את זה?
שְׁנֵיהֶם. מנקודת המבט הפלסטינית, קבלת נוכחות ישראל פירושה להיחשב בוגדים, זה אומר לרצות להצדיק ולנרמל את הכיבוש.
בצד הישראלי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, כל דעה שמזדהה עם הקבוצה הפלסטינית זוכה לסטיגמה ולביקורת חריפה.
ברמה האנושית מדובר אפוא במצב מורכב גם למי שחווה את הקונפליקט ממקור ראשון. לדעתך, אתה מאמין שלעמדות הברורות של המפגינים היום ברחובותינו יש בסיס של מודעות?
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אחד המורכבים בהיסטוריה כי יש סוגיות פוליטיות, דתיות, בין-דתיות, היסטוריות... אז אני חושב שיש הרבה בלבול: אנחנו האירופים רואים מה קורה במזרח התיכון במצב מאוד דרך שונה ממה שרואה פלסטיני או ישראלי.
האם שאר העולם צריך להישאר בחוץ?
אני מאמין ששני השחקנים הראשיים צריכים להגיע לדון זה בזה ללא התערבות של צדדים שלישיים... מדינות כמו טורקיה, איראן, ארה"ב, האיחוד האירופי משפיעות בהכרח על הצדדים.
יש כעת מעט "מקומי" בסכסוך הזה. אבל נקודות המגע, גם אם נקברו בחוסר אמון הדדי, נמצאות שם. פשוט צריך לטפח אותם.
צילום: נינו אורטו
