זה 27 במאי 2011. בעוד יומיים, הקסדות הכחולות של משימת יוניפי"ל בלבנון יזכרו את הנופלים שלהן, ביניהן גם חיילי המבצע האיטלקי Leonte. בשעה 15.55 מתפוצצת פצצה בשולי הכביש המחבר בין בירת לבנון לבין העיר הפיניקית העתיקה צידון. סוכנויות חדשות היכו את הידיעה: חייל איטלקי מת. זמן קצר לאחר מכן אמר דובר מטה הביטחון "אף נפגע לא מסכן את חייו"; אנטוניו בטלי נמצא שם, עם תפקיד נספח ההגנה בשגרירות איטליה, והוא יודע שכעת, ארבע עשרה שנה לאחר שנפילתנו האחרונה של תלמידנו בלבנון, חייל איטלקי אחר יכול להיאבק בין החיים המוות, וג'ובאני ממולי הצעיר, שסיפורו ישתלב באופן דרמטי באירועי ארץ הארזים.
הכותב הוא קצין של הצבא האיטלקי, שעסק כמה פעמים בפעולות תומכות שלום באזורים בינלאומיים שונים. אלה כוללים את עיראק שלאחר סדאם, במחוז דה קאר שבדרום המדינה, הופעת הבכורה של המבצע חופש מתמיד באפגניסטן, בפיקוח הפיקוד המבצעי של טמפה בפלורידה, ובלבנון, שם עבד כנספח ההגנה בשגרירות איטליה בביירות וכמפקד מגזר מערב במשימת יוניפי"ל בדרום המדינה.
גנרל בטלי, למה לכתוב רומן עם הכותרת Leonte?
לבנון היא מדינה שנויה במחלוקת, מרתקת, לא מובנת. ליאונטה מנסה לתאר זאת. ליאונטה, לעומת זאת, הוא גם שם פעולתה של כוחות הצבא האיטלקיים במשימת UNIFIL שנמשכה עשרות שנים בדרום ארץ הארזים; מכיוון שלונטה הוא שמו המערבי של אחד משני הנהרות החשובים ביותר של אותה מדינה - הליטני - המהווה את הגבול הצפוני של אזור הפעולות של הקונטיננטציה הרב-לאומית של האומות המאוחדות, כמו גם את שמה של הפעולה הצבאית הישראלית שב" 78 הוליד, בהסכמה בינלאומית, את המשימה של יוניפי"ל עצמה. שרשור של מצבים ואירועים, אפוא, שכבר כארבעים שנה נרקם לאט לאט, לעתים עם תאוצות מהירות ועקובות מדם, את אירועי דרום לבנון המעונה ומתאר כמה מהעמודים החשובים ביותר בהיסטוריה העכשווית של כוחות הצבא שלנו. אלה היו המבשרים, עם הכבדות הלבנות של שלושת מסוקי הצבא שנחתו במרץ 1979 על צוקי נקורה, של המשימה של האו"ם.
לאונטה היא לבנון אפוא, אך זוהי גם הנסיבה שבה לפתע, ב -27 במאי 2011, הלך רב-סרן רב-אז, ג'ובאני ממולי, לפגוש את החוויה ששינתה את חייו באופן סופי: פיצוץ שנגרם באופן בוגדני על ידי ידיים לא ידועות, ויאטיקום ראשוני של תשוקה עדיין ללא הפרעה. בנקודה זו, נואש מהצורך בסיוע שהביאה משפחתו של ג'ובאני בדחיפות לבנו הגוסס, הייתי בביירות כנספח ההגנה בשגרירותנו. מאותה נסיבה, שהתפתחה במפתיע אחר צהריים קיצי בהיר בבירת לבנון, הרגשתי שהתשוקה של ג'ובאני ומשפחתו הפכה, במסגרת מילוי חובתי, גם לתשוקה שלי. לאונטה זהו הסיפור שלי יחד עם סיפורו של ג'ובאני, אך זהו גם מחווה להקרבתם של העמיתים הרבים שאיבדו את חייהם או שנפצעו קשה בגין השירות. הקורבנות האלה מביאים היום את דעותיהם של הציבור הלאומי והפוליטי לתמונת הכבוד הצבאי, שנחשף לא רק בזיכרונות המוסדיים לזכר הנופלים, אלא גם בעיטורים שנלבשו בכבוד תקיף על ידי החיילים הפצועים.
ברומן, הגיבור, מזהה אלוף משנה ק"א, חווה בסחרחורת רגשות שישפיעו עליו באופן בלתי הפיך עמוק ו"בוויאטיקום שחי עם משפחתו של ג'ובאני הצעיר, קורבן ההתקפה, הוא מוצא בהדרגה את הסיבות לחיות". האם אתה מאמין שחייל העוסק במשימות שמירת שלום, הקשר שהוא לא תמיד קל ותובעני גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית, מקבל מודעות גדולה יותר לסיבות לחיים בכלל וליופי החיים במדינה כמו שלנו שיודעת שלום?
ביצוע שירות בתחומים חברתיים שנבדק קשות על ידי חוסר יציבות, כפי שקורה במדינות שהיום הם התיאטרון המבצעי של המתנדבים הצבאיים שלנו, מציע אפשרות להתבונן בתופעות הנפוצות של חיים עם זכוכית מגדלת מאוד. מצבי המשימה מציבים את חיילינו בתוך מיקרוקוסמוס המאופיין בהתניה המבקשת שוב ושוב את נשמתם. לא קל, למשל, להישאר אדיש לצרכיהם של אלה שסבלו, עד כמה רגעים לפני כן, מאלימות מלחמה או שעדיין סובלים באופן חמור ממחסור בעוני קיצוני. מאותן תערוכות, שהשירות מחייב, הוא הופך במובן מסוים למושחת. ימי השליחות, החוזרים על עצמם ללא הפרעה בשגרת השירות, מלאים בגירויים חזקים וחריגים, המסוגלים לערער את הוודאות שנרכשו ולגרום להרהורים עמוקים על משמעות השליחות, על מערכות היחסים עם יקיריהם, על ערך המשימה משמעת כמו ידידות. סיבות, למעשה, לחיים.
לדעתי כרגע בהקשר החברתי שלנו אנו עדים לשליטה של "רלטיביזם" באידיאלים, חיבויות, בחירות חיים, כמו גם בחיי היומיום. ערכים כמו תקווה, אמונה וצדקה נוצרית, האם הם יכולים להחזיק באותו כוח גם היום כמו שהיו פעם?
החברה שלנו הייתה עדה להיחלשותה של מערכת הערכים אליה הותאמה הדרך התרבותית, הפוליטית והחברתית של העשורים האחרונים. כיום נראה כי אנו נעים בתוך מרחב משולל גבולות לכבוד ושהאטת היקף ההתנהגות היא הגורם העיקרי לתסיסה חברתית. השינויים מגרים את הדינמיקה המחייבת את החברה ללא הרף, כך שהאחרונה, בדיוק מכוח הדינמיות שלה, מגדירה את עצמה מחדש, אך אם השינויים אינם בשליטה, אין ספק שהחשש מפני אי סדר יכול לנצח.
עבורנו החיילים, המשכילים בתחומי השירות, ההיקף מאוד ברור. בגבולות אלה, המעוררים את המחויבות של אלה שקדמו לנו בשירות, אנו מתחנכים מהצעדים הראשונים במכוני ההדרכה. בשעת קושי, גבולות אלה הופכים להיות ההתייחסויות שלנו.
נדחף מסיפורו של ג'ובאני ממולי - ששיתפתי אותו עם משפחת בוגרינו בימים שלאחר הפיגוע - הרהרתי רבות בערך הנוצרי של קבלה, חי עוד יותר בארץ שהיא קלידוסקופ וידוי אותנטי ואשר מנוקדת. מתוך האנונימיות של המקומות המתוארים בברית הישנה ובבשורה. כך שמצאתי את עצמי באופן אישי במסר הדתי אליו חונכתי, כמו, אם לא יותר, מההודעות הרבות שהועברו באימונים צבאיים: כפיפות, משמעת, שירות.
נסיבות ההתקפה עדיין מאלצות את ג'ובאני לנקוט בדרך אינטנסיבית, לפעמים קשה, לקבלה. בצורך בדרך הלידה הבלתי צפויה, משפחתו - אמא מדדלנה ואב ניקולה, עם אחותם היקרה מריאנה - היו תמיד קרובים אליו. ג'ון לא היה ראוי למבחן של חיים חדשים, זה ניכר. ממצב הקבלה הבלתי נמנע שעורר ההתקפה, אני מקווה שהוא יכול לחזק את תחושת השייכות למשפחתו ולקהילה הצבאית. כיום, ג'ובאני ממולי הוא המרשל הראשון בתפקיד הכבוד. עבור כולנו זו התייחסות מהותית וחיונית.
מרשל ממולי, אותו 27 במאי 2011 (תאריך ההתקפה, גיבור הרומן הנסתר Leonte ) אתה "שומר השלום האיטלקי שבין השישה סבל הכי קשה מהשפעת הפצצה שהופוצצה בקצה הכביש המהיר ההוא בין ביירות לחלק הדרומי, היום חייה השתנו מאוד בגלל אותו יום גורלי. יכולתי לשאול אותך איזה מסר היית מעביר לאותם צעירים שכיום קשה כל כך למצוא משמעות בחיי היומיום שלהם, שחלקם אפילו רואים רגילים ומשעממים?
לחיות את חייו, כמיטב יכולתם, למצוא שמחה בכל רגע ורגע שחיים וחיים ולעולם לא לוותר בפני שום דבר, ממש כמוני ורבים אחרים שדברם נלקח מהם בצדק, אך אנו מנסים להחזיר זאת , לחיות הכי טוב שאנחנו יכולים.
זה כרגע צלב של כבוד לקורבנות מעשי הטרור וגם מדליית זהב לגבורה צבאית, מה המשמעות של הפרסים האלה עבורך?
למדליות אלה יש בהחלט ערך סמלי גבוה מאוד, הבנוי על הקרבתם וכאבם של משרתים של המדינה, שלעתים קרובות לא היו ידועים לקהל הרחב, ואני רק יכול לכבד את זה לתת לי לעזאזל.
כמובן שאילו הייתי יכול לבחור, הייתי מבקש שאוכל לשמור על חיי לפני כן, עם האפשרות לחזור להתנסויות אחרות בתיאטראות, זה לצד זה עם חברי לחיילים. כן, אני מודה שאם יש לי חרטה, זה בדיוק זה שלא יכולתי לצאת למשימה עם המחלקה שלי, עם המפקדים שלי ועם הקולגות שלי.
(צילום: אינטרנט)
