הבחנתי בעניין במהלך הפעילות העיתונאית האישית שלי כי בעצרות, שבועות או אירועים מסוגים שונים, אגודות הנשק נוכחות בהמוניהן. מה שמרתק יותר מכל הוא המושג "זהות קבוצתית" שהם מצליחים להעביר. גם אם השותפים לא התראו זה עשרות שנים, פעם אחת שוב בקשר, אחרי הנעימים הראשונים, הם פתאום מנקים את הפער והכל מתרחש בנורמליות מוחלטת. זה בבירור אינדיקציה לערכים משותפים משותפים.
אז מה מייצג עמותה מסוג זה, איזו מטרה יש לחבריה וכיצד היא מתקשרת עם ה- FFAA שאליו הוא שייך? כל אלה שאלות שאיני יכול לענות ישירות, מכיוון שאינני חבר באף עמותה מסוג זה. לתשובות פניתי לד"ר פרנצ'סקו בוסינארו, נשיא בית הספר הלאומי לצבא הצבאי פרנצ'סקו מורוסיני.
דוקטור בוסינארו, מתי ולמה נולדה העמותה?
האגודה הוקמה בשנת 1981 על פי רצונם של כמה בוגרים שהכירו, לאחר עשרים שנה מיום הולדת המכללה הימית דאז, בצורך לארוג ולעוות את החוט הכחול והארוך הקושר את כל הבוגרים.
מה אתה יכול לומר על חברי האגודה אתמול והיום?
הם זהים באופן שונה אם אתה מאפשר לי אוקסימורון. כל תלמיד לשעבר הוא "הבן" של תקופה של שלוש שנים שלעולם לא יכול להיות זהה לאחר, בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו הוא "בן" בתקופתו שלו, אך יחד עם זאת הוא חלק משיתוף משותף, זה של חוויה ייחודית שנעשתה של מאמץ, עליזות, מחויבות, פנאי, הקפדה ושמחה, אך מעל לכל ערכים חזקים. "מולדת וכבוד" הוא הכתב שבולט על הבניין המרכזי ובאמצעות אוסמוזה הוא מסמן את כל אחד מאיתנו.
איך אתה שומר על קשר אחד עם השני?
כיום קשה אולי יותר לבודד את עצמך מאשר להחזיק כלים המסוגלים ליצור רשת. בנוסף לאתר האינטרנט של האגודה שאינו מצליח, ישנם דפים בקבוצות החברתיות הנפוצות ביותר המוקדשות לו, ובמקרים מסוימים, לפי הצורך: ישנם חלקים שמטרתם שיעורים או יזמות, למשל. יתרה מזאת, לדמותו של הנאמן האזורי יש תפקיד מהותי בארגון האירועים בכל הקורסים; דוגמא לכל "הטבלאות של חמשת העשורים" במהלך הסביבות בהן יש נציג של כל עשור משנות השישים להיום, בדיוק כדי ליצור רגעי מפגש והשוואה בין האקס של כל גיל, סדר ותואר. לבסוף, לכל קורס יש אסטרטגיות משלו לשמירה על קשרים, המופנים לעתים קרובות לאדם אחד או יותר שדואגים לעדכן כל העת את בסיס הנתונים עם הפניות של חבריהם לכיתה.
מה קושר אותך כל כך? האם זה נכון שגם מי שלא יצא לקריירה צבאית רשום ופעיל מאוד?
קשה להסביר מה קושר כל תלמיד לשעבר אם איננו מבינים שהתקופה של שלוש שנים שבילתה בחיל הים מייצגת, ככלות הכל, טקס מעבר בין גיל ההתבגרות לבגרות. השחרור ממשפחתו לכניסה לקהילה המורכבת מעמיתים, פירוק כל הבדל חברתי, חיים זה לצד זה במשך שלוש שנים, שיתוף בחוויות יוצאות דופן כמו הפלגות בווספוצ'י או בפלינורו, זורע באופן חד משמעי את זרעו של חברויות בלתי ניתנות למחיקה.
איך האגודה מתקשרת עם הכוח המזוין?
ההתאחדות קרובה לחיל הים באופן מהותי אך מעל לכל בית הספר. הבוגרים מתקיימים עימם קשר עם אותם על ידי מתן ימי אוריינטציה לתלמידים צעירים, הרצאות להשגת רישיון ימי הכלול ב- PTOF (תוכנית שלוש שנים של הצעה חינוכית), ייעוץ מסוגים שונים העושים שימוש במיומנויות המקצועיות השונות, לרוב ברמה הגבוהה ביותר, הנוכחות בין בוגרים.
איך רוב החברים צופים בצי כיום? ואיך הם היו רוצים לראות את זה?
לשאלה זו יכולה להיות תשובה אחת בלבד. חיל הים הוא המוסד שהקים אותנו, אנחנו חייבים לו המון ואנחנו גאים בו. אנו רוצים שהדבר יתחשב יותר מכיוון שהוא לרוב פועל בהקשרים "מעבר לאופק", בשקט אך עם אותה מושג מולדת וכבוד שנחצב בכל אחד מאיתנו.
על סמך החוויות שנאספו במהלך נשיאותו, איזו עצה היית נותן לכל מי שהיה בספק אם לנסות את מבחן הקבלה למורוסיני?
מורוסיני הוא בראש ובראשונה חוויה מכוננת. מוטיבציה והקרבה הם הבסיס לסיפוק של כל אחד מאיתנו, בין אם בחר להמשיך בקריירה המקצועית שלו בחיים אזרחיים או צבאיים. אם אפילו אחד משני הדברים האלה חסר, בית הספר הימי הצבאי "פרנצ'סקו מורוסיני" אינו בשבילם. אבל אם במקום זאת הם מתכוונים למדוד את עצמם, אם הם מאמינים בערכים כמו כבוד וחברות, אם הם מרגישים מוכנים להפוך לגברים ונשים בעלי ערך, אז כדאי לנסות, לחרוק שיניים ולהיות בזה, מחר, גאה וגאה.
