"דוקטור של חיל ההצלה האיטלקי ממסדר מלטה (CISOM), יצא ליחידה של חיל הים וקרא לפעול במסגרת מכשיר חיל הים והביטחון של חיל הים למבצעי חילוץ בים וחירום מהגרים. במימי מיצרי סיציליה, הוא התנדב להתערבות רפואית על שבר דרך עם בעיות נשימה חמורות ודום לב, שיצא ליחידה אחרת השייכת למכשיר. למרות מזג האוויר הקשה והתנאים הימיים, הוא לא היסס לרדת מהמסוק בעזרת כננת על סיפון היחידה, שהושגה בזכות מועד התערבותה, תיאום ועזרה לצוות הרפואי שעל סיפונה. זה תרם תרומה אפקטיבית לא רק לפינוי המסוק של המטופל לאי למפדוזה, אלא גם להתייצבותם של המהגרים האחרים שהיו על סיפונה. עבודתו, אמיצה, בלתי נלאית וקשה ביותר, מייצגת דוגמא גבוהה מאוד למקצועיות רפואית ולאותה סולידריות הראויה לאנשי הים". 1
במוטיבציה זו זכתה שרה מודדה, רומית בת שלושים ושבע, רופאה המתמחה בגריאטריה, במדליית הזכייה ברונזה למרינה. מדליה ששרה עצמה תרצה לחלוק ומדוע לא לחלוק עם מי שלאחר ניסיון עבודתה וחייה משותפים בים, הפכו לחבריה הגדולים ביותר: ג'ובאני רז'יניו ודייגו די נטו (תמונה), בהתאמה ראש הממשלה הראשון כיתה וראש שני של חיל הים. זה נכון עם שקט גדול שלשרה הייתה חוויה ייחודית, שכאזרחית כמעט ולא הייתה מתקבלת בה.
זה היה ספטמבר 2014 כאשר, חודשים ספורים לאחר ההתמחות והשתכנע על ידי חבר שלה, היא החליטה לצאת, תחת חסותה של CISOM, למפדוזה ביחידות חיל הים. "פחדתי, לא הכרתי את העולם הצבאי ותהיתי איך זה יהיה, איך אישה, אזרח תחשוב עליי. כל זה. אדיבות קיצונית, כבוד מוחלט, עזרה מקסימאלית בקשיים".
עם הזמן חוויות שונות ראו את גיבורתה, "כרופא, המורגל בחיים ובמוות, אני יכול לומר שעל סיפון אוניות יש שתי איומים גדולים: לידה וצריך לבחור, במקרה של טרגדיה, את מי להציל. מניסיוני בים היו לי שלושה חלקים: בשני המקרים הראשונים תמכתי בגניקולוג, בשלישי הייתי הרופא היחיד. לאישה היו התקפים אפילפטיים, ככל הנראה בגלל כאבים, ולא טיפלה באפילפסיה על הסיפון, נאלצתי לתת וליום. הלידה הלכה כשורה, אך התפיסה של היותה על סיפונה אינה זהה לאלה שרואים את המצב מבחוץ: הלידה היא אימה מכיוון שאתה אף פעם לא יודע איך זה נגמר ואם משהו ישתבש, לא להיות מצויד אתה מסתכן במותו של התינוק".
הטרור השני, שהחליט את מי להציל במקרה של טרגדיה, מעולם לא קרה לה. הפרוטוקול שחל באותם מקרים אינו זהה לזה של בתי החולים אליהם נכנס החמור ביותר מייד, אך הוא דומה לתסריט המלחמתי: הרציני ביותר נותר, גם אם זה ילד, ושרה עצמה אומרת "בראש צלול אני יודע שזה נכון, אבל אני לא יודע אם יהיה לי אומץ". ואז יש את ההרוגים בספינות הספינות, שם הציניות של המסחר משתלטת עליה: "הם מתים, אתה רק צריך להחלים אותם ובאמצעות בדיקת הנמק, קבע את הגורם ושעת המוות. זה בהחלט לא עבודה טובה והתמונות עדיין מודפסות במוח שלי, אבל ברגעים האלה אתה צלול וקר".
גם אם היום שרה עובדת בסן רפאלה ברוקה די פאפה, הרצון להמשיך לעבוד במקרי חירום ועם מהגרים לא איבד אותה, אכן כפי שהיא אומרת "se potessi, הייתי יוצא מחר". בסיפורו ישנם סיפורים, פרצופים ותמונות של מהגרים שהוא בקושי ישכח: מנשים שנאנסו לגופות המסומנות בעינויים ופציעות.
"הסורים קצת כמונו, משפחות שלמות מגיעות, זמינות כלכלית גדולה יותר, מתורבתות, אבל סובלים יותר מהמסע, מתלוננים הרבה אפילו על כאבים קטנים ודורשים יותר: על סיפונה הם מבקשים מכם Wi-Fi או להתקלח. אפריקנים לא: הם רגילים לעייפות ויש להם התנגדות מדהימה. הם אף פעם לא מתלוננים, הם קוראים לך רק במקרים קיצוניים, הם מודים לך על כוס מים או על עוגיה שניתנה לילדים".
מודדה איננה מומחית למחלות זיהומיות, כפי שהיא מציינת, אך תחושתה המעשית וניסיונה בשילוב אמצעים בריאותיים נכונים גורמים לה לומר כי אין מצב חירום למחלות זיהומיות או סיכון להידבקות אצל מי שחוסך. : "מחלות זיהומיות קשות כמעט ולא מגיעות מהים, שדה תעופה הוא מסוכן ביותר. קחו למשל את אבולה, שנמצאת באזורים מסוימים במרכז אפריקה. לוקח למהגרים שלושה חודשים להגיע לוב: אם הם היו חולים, הדגירה נמשכת 21 יום, הם לא היו מגיעים לשם; כמו שמעולם לא היו מקרים של אבולה בלוב. במקרה של שחפת, מהגרים הסובלים ממנה אומרים לך או שיש איתם את חבילת התרופות. בכל מקרה, לרופא יש מסיכה, אם הוא חושד שהוא גם שם אותה על המהגר והסיכון לא נלקח. המחלה המדבקת היחידה היא גרדת, אך היא נרפאת ".
כל כך הרבה זיכרונות ואנקדוטות של שרה, "בסוף היציאה שלי זה היה כמו לנטוש משפחה, למזלנו המגעים נשארו. הייתה לי הזדמנות לפגוש אנשים פנטסטיים, כמו גם אנשי מקצוע מעולים, ללמוד את הטכניקות של רפואה קרבית, להתלהב מהצלת המסוקים. אני עדיין זוכר את הרגע שאחרי שהתנדבתי לעזרה, הבנתי שאצטרך לרדת עם הכננת. מעולם לא עשיתי את זה, יכולתי לסרב, אבל בתוכי אמרתי 'סה, אבל כשזה קרה שוב ועשיתי את זה".
השאר היסטוריה, זו של המדליה וזו של חוויה שתאפשר לך לומר יום אחד "הייתי שם, עשיתי את זה".
1 OJ סדרה כללית n.68 מיום 22/03/2016
