העולם הצבאי, כידוע, תמיד פותה, נבגד וננטש. הקסם שמדים מעוררים הוא סובייקטיבי: מי אוהב אותם, מי מלביש אותם, מי נותר אדיש כלפיהם ומי שבטבעיות כמעט עצבנית מצמצם את קיומם להפגנת כוח פשוטה של המדינה.
מנקודת מבט זו, איטליה חווה מצב דו-משמעי, גרוטסקי לעתים קרובות, המונע על ידי פוליטיקאים לא מוכשרים, אזרחים מבולבלים וחדשות כוזבות.
חלק מהאוכלוסייה עדיין מעניק את המדים של המדינה הזאת, יש מטרה, אשר אינו ידוע.
תפקידיהם של הכוחות המזוינים והאזרחים השונים חפיפו זה את זה בשנים האחרונות, וכך מצאנו את עצמנו עם הסוואה כדי לאתר את הזבל, הצי ששימש כמעבורת בים התיכון והקאראביניירי התחרו על סמכות השיפוט עם משטרת מדינה.
בתוהו ובוהו זה עין גדולה של כבוד רוצה כבוד למסורות וכבוד לנופלים שכל מלחמה הביאה עמה. בכל שנה מתקיימים מאות טקסים וימי נישואים המוקדשים למי שכדי לשמור על האינטרסים של מדינה זו שילמו את התחייבותם במזומן קשה מכיסם הפרטי. מאחורי פני הבל פזה יש צד אפל לזכרם ולכבודם של כוחותינו המזוינים, שאפילו לא רוצים לשמוע על מדים. הם המפגינים הרואים במדינה ובעליהם הלגיטימיים בשימוש בכוח אויב שיש להביסו, הרואים בצבא אזרחים סוג ב 'שמכרו את עצמם לשלטונות על ידי דיכוי חופש האזרח החופשי. כל טוב בלהיות אנרכיסטים עד אתה פורץ את הבית, ואז כולך הופכים להיות קצת יותר מציאותיים וזה סיפור אחר!
עם זאת, בניתוח הנושא מקרוב אנו מבינים שהאשמה בהפרש הדעות הכולל הזה היא לא רק אשמתם של שיחי האנליסטים המאולתרים, אלא גם של מנהיגי הכוחות המזוינים עצמם, שבמשך השנים מעולם לא הסבירו מה עומד מאחורי ההיסטוריה שלהם ומסורתם, יצירת אי הבנות ומתחים בין שני העולמות הרחוקים.
בעשר או בחמש עשרה השנים האחרונות נפתח פתח של העולם הצבאי לדעת הקהל, חבל שהכל התמוסס בבועת סבון, כאשר נתנו לדמיון של אזרחינו לשוטט על כמה שהוסתר מאחורי מסורות צבאיות.
כמו פרסומת ידועה שטענה "חופש הוא דבר ללא שליטה", אפילו את החופש של האזרחים להבין את הכוחות המזוינים הוא דבר אם המסורות וההיסטוריה אינם מוסברים על ידי הכוחות המזוינים.
לאחרונה זה קורה מאוד למקהלה - נקרא לזה "צבעוני" - שהציגו כמה צנחנים לשעבר בחופשה וחלקם בתפקיד, נזרקים מהאינטרנט ומפוצצים בטלוויזיה ובעיתונים; ההיסטוריה לקחה את קווי ההנחה המנוחים של מורשת הקשורה לעשרים שנות החטיבה עצמה.
מת בשתיקה של המוסדות פרצה הפרשה הזאת בתקשורת הלאומית, כאשר פתק רשמי מכל קצין עיתונות שנתן סוף סוף את האיזון הנכון לדברים היה מספיק כדי לפרק את ההר הזה של הטענות המסבירות כי "הדגל האדום" אליו הוא עשוי הפניה היא אלגוריה גוליארדית לדגל חיל הרגלים - תמיד אדום, כמו הסמלים של המומחיות.
נושא אודי ואמו עבור הכוחות המזוינים הוא מצב מורכב בהרבה ממה שאפשר לדמיין, מנוקד באי הבנות, קלישאות ומונחים המשמשים בצורה לא הולמת שהביאו שוליים גדולים באוכלוסייה לחשוב שההגנה והצבא הם משהו רחוק מחיי היומיום ואיטליה יכולה להסתדר בלעדיו.
אבל איטליה יכולה באמת לעשות בלי כוחות חמושים שלה?
הימנעות מטרידה של מושגים קנטיאניים ופוליטיים בינלאומיים, ניתן היה לבצע נימוק פשוט מאוד, הכוחות המזוינים הם חיוניים לחיי מדינה מכיוון שהם מטבעם נובעים מהצורך לקבוע מצב טרגי כמו מלחמה וניתן להשתמש בהם - עם מגבלות הוגנות והגנה על כבודם של גברים במדים - בשטח הלאומי כדי להיווצר כמצבים מורכבים רבים שלפעמים מנוהלים בצורה לא טובה על ידי הסניפים האזרחיים המופקדים. תרומתו שלא יסולא בפז שתרם הצבא במהלך שיטפון גנואה היא ללא ספק; במהלך רעידת האדמה בשנת 2009 בלקווילה בתיאום עם גופי המדינה האחרים; לשמור על "הדרכים הבטוחות" שלנו ולתמוך באוכלוסייה שנמצאת במשבר במקרה הצורך.
כל זה היה אפשרי לא רק הודות לשימוש מדוייק ומודע באמצעים שסופקו אלא בעיקר באימון אינטנסיבי וברשת פיקודית ברורה ויעילה. התגובה המיידית והשימוש המיידי בכל חלקי העולם ובטריטוריה הלאומית הופכים את הכלי הצבאי למשאב יקר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד או לנטוש כדי להיסחף.
למרות נוכחותם של שתי קבוצות שונות בין אלה שאוהבים את הכוחות המזוינים לבין אלה שרוצים לראות את תפקידם ממוזער, נראה כי קו מנחה עבור המדינה שלנו הוא יותר ברור: יותר מאשר בביצוע מדיניות הביטחון הביטחון אנו מתכוונים ביצוע מדיניות של קיצוצים והפחתות בהתחשב הכוחות המזוינים ואת השימוש שלהם מותרות אמיתי.
לפני ביצוע קיצוצים בכספי בתי הספר ובתי החולים, הוא חשב לעשות כלכלה על ידי קיצוץ ההקצבות עבור כוח אדם עבור הכוחות המזוינים עכשיו מופחת לעבוד בתנאים כי בעולם התרבותי ייחשב שערורייתי היה אובייקט של ביקורת שביתות.
מגזר ההשקעות נטול ההגנה מסתכן באבדן מחזור של 20 מיליארד יורו בשנה ויותר מ -4000 משרות ישירות וככפול עבור משרות עקיפות, מעטים אך נתונים משמעותיים שמביאים את מדינתנו למובילה בתחום. של חימוש הביטחון ואשר מתגמלים מאמצי מחקר לשיפור הטכנולוגיות הקיימות. בבסיס הנידוי הברור של המדיניות הצבאית האיטלקית בהחלט יש אי-הבנה ומעל הכל פחד ליפול חזרה לסחרור מיליטריסטי ומחמם שלמדינתנו עדים כבר לפני עשרות שנים.
הבלבול הגדול בחשיפת צרכי ארצנו מבחינת ביטחון והגנה מרמז בפני הלא-מומחים שמשהו אפל, מורכב ומסובך מסתתר מאחורי השימוש בכוחות המזוינים. השקיפות וההסבר הקוויארי לגבי כמה מושגי יסוד של המגזר העדין הזה היו התחלה טובה עבור כולם. בניגוד לכמה שצובעים אותו, המכשיר הצבאי והצבא עצמו לא מבצעים ניסים פשוט מכיוון שהם מוכנים ללכת ולדעת כיצד לנהל מצבים מורכבים. ההנמקה הקונסטרוקטיבית והימנעות מהחליקה למקומות היום מה שהצבא נקרא לעשות היא כבר לא רק אמנות המלחמה האמיתית, אלא נדרשת למלא תפקיד כנושא השלום, נוכל לקרוא לזה מייצב שטח שמסלל הדרך להתערבות דיפלומטית והומניטרית, ומאפשרת להם לעבוד בבטחה.
אף אחד במצב הנוכחי של ההיסטוריה לא יכול להבטיח את שלומם של ארגון הומניטרי ודיפלומטי שלם מנוטרל ולא מוגן באזור משבר שבו המקביל הוא חמושים עם חתיכות רגילות ולא קבוע של נשק.
בחזון המשותף, המעורבים בהגנה או לובשים מדים הם באופן אוטומטי תומך ראוי במלחמות, בנשק ובהנאה של לקיחת חייו של אדם אחר.
אולי הגיע הזמן, במיוחד היום, יום של אחדות לאומית ושל הכוחות המזוינים לעצור ולחשוב ביחד על מה זה באמת אומר לעבוד במגזר מסוים, כגון הביטחון ומעל לכל לשאול מה באמת עושה הצבא בחו"ל? שם ובשם המדינה שלנו.
אם זה נכון כי קבוצה קטנה של חיילים הנעלה על ידי המורשת הצבאית המפוארת חלום של מלחמה כדי להתעשר על ידי עושה את העבודה שלהם, זה נכון באותה מידה כי רוב הגברים לובשים מדים רוצה לשפר את העולם הזה כמו כל אחד מאיתנו.
הם אבות ואמהות למשפחות שעזרו לאלפי ילדים, חילצו משפחות מהבוץ והקריבו קורבנות שמעטים מכירים.
היום אנחנו רוצים ללכת מעבר פולמוס וחטיבות, מעבר צבעים פוליטיים, יישור ומשחקי כוח. אנחנו רוצים לזכור את אלה שנתנו את חייהם להחזיר את עמיתיהם כמו מייג'ור לה רוזה, שאת הדוגמה שלהם יש ללמד לכל אחד, בין אם צבא או אזרחי, ברצוננו להודות לאלה שמייצגים את הדגל שלנו בחו"ל ולהניף אותו בגאווה על מעשיהם מדי יום, שהוביל את דגלנו לסמל של האנושות, האומץ והכבוד.
תודה לכל הלב על כל המתנדבים של החיילים, על הקצינים הלא קצינים ועל הקצינים באיטליה למצוא אחד את השני לעשות עבודה מפוארת על הראש, למרות כל הדאגות, הבעיות והחרדות שהחיים מציעים לכולנו.
היום אנו רוצים להודות לכל המדים של איטליה כי גם אם הם לא גרמו לכל תושבי בל-פיס להתאהב, הם בהחלט גורמים לליבם של כל אלה שעדיין גאים לומר שהם פעימה איטלקית.
דניס סרנג'לו
