בימים אלה איטליה ניצבת בפני משבר קשה, שמעמיס מאמץ על מנהיגות ואוכלוסייה מנקודות מבט מרובות (בריאותיות, פסיכולוגיות, כלכליות, רק אם נזכיר כמה). במצב זה בו הנהגת המדינה נראית מבולבלת מובנת והאוכלוסייה חוששת גם לבריאותם ובעיקר מעתידם, יתכן שלא יהיה קל לבחון בבירור את אירועים שנופלים עלינו מהר מאוד.
שתי מעצמות גדולות שאינן נספרות בין "בעלות בריתנו ההיסטוריות" שלנו (כלומר מדינות הקהילה האירו-אטלנטית ככאלה) מוכנות לעשות כמיטב יכולתן כדי לעזור לנו. אני קובע כי כל צורה של עזרה היא מבורכת וכי תמיד חיובי לפתוח ערוצי דיאלוג עם "שחקנים" חשובים ברמה בינלאומית, וכך גם מסיבות שונות, עם סין ורוסיה. אינני רופא ואינני יכול לומר עד כמה עזרים אלה יכולים להיות חשובים מבחינה בריאותית. עם זאת, גם אם הם לא היו קשורים לבריאות, הם יכולים להיות מאוד רלוונטיים מבחינה פסיכולוגית, ואולי גם מבחינה גיאו-פוליטית עתידית.
עזרים "זרים" כאלה מקבלים משמעות פסיכולוגית גדולה עוד יותר מכיוון שבמצב הנוכחי, בעלי בריתנו "המסורתיים" נתפסים בצדק או שלא בצדק על ידי רבים כעוינים רחוקים אם לא ממש.
מדיניות החוץ והכלכלה של טראמפ הרחיקה בהחלט את שני הצדדים של האוקיאנוס האטלנטי, תוך פגיעה קשה ברכידות נאט"ו וגם ביחסי ארה"ב ואיחוד. ביחס לאיטליה, בפרט, הטלת חובות על מוצרים איטלקיים (עבור בואינג-איירבוס הבעייתית, שלא היינו חלק ממנה) ובעיקר תפקיד "נעדר גדול" שמילאה ארה"ב ביחס ל משברים שונים בים התיכון המוגדל שמשפיעים באופן חמור על ארצנו (לוב קודם כל).
האיחוד האירופי מתואר על ידי רבים כמודרני "חוות בעלי חיים" איפה שיהיו גרמניה וצרפת "שווה יותר מהאחרים" ולצערנו נראה שזה לא נהנה מהאמינות הגדולה בשנים האחרונות. מבלי לרצות להכנס לגופם של תוקף או לא של תפיסות כאלה, נותרה העובדה כי הם נטועים כעת באיטליה.
הפרספקטיבות השונות על המדיניות הכלכלית והגמישות הנחוצות להתמודדות עם מצבי משבר (מבלי לרצות להיכנס לגופם של החזונות השונים) מסתכנים בפגיעה בקשר הרוחני של האיטלקים עם מוסדות אירופיים ועם כמה מהשותפים האירופיים הגדולים שלנו, שלעתים קרובות נתפסים כחברים בצוות היריב ולא כשלנו.
לפיכך, משולבים תנאים גיאו-פוליטיים כדי לגרום לנו לתפוס את "בעלי ברית מסורתיים" כתנאים בוגדניים ועוינים ופסיכולוגיים העלולים לגרום לנו להעריך יתר על המידה את העזרה שמציעים לנו בנדיבות על ידי אחרים. בהחלט מובן מהצד גבר דלה סטרדהאבל פחות מובן אם חזון זה נעשה ללא ביקורת אפילו על ידי ההנהגה הפוליטית של המדינה.
בייג'ינג ממשיכה בהתפשטותה הכלכלית בתור "יוזמות החגורה והכביש" (שאנו מכנים "דרך המשי החדשה") ואיטליה מייצגת את "המזח הטבעי" של הגישה לאירופה. העניין הסיני בנו אינו חדש והחתימה על א מזכר הבנות אישור מוחשי בין המדינות במרץ האחרון.
ברור שסין רוצה לשכוח אנשים שהם האומה בה התחילה המגיפה, מנסה להיות מוסמכת כמעצמת-על שמערכת הבריאות שלה יכולה לעזור לאחרים להילחם במחלה. בסדר. יתר על כן, סין היא גם מעצמה כלכלית בולימית שככל הנראה כבר מסתכלת על קבוצות תעשייתיות ומצוינות איטלקית, ומצפה כיצד לאחר המשבר הם יהיו טרף קל למי (כמו בייג'ינג) יהיה יכולת להשקיע ב מדינה שבאותה נקודה תהיה חובה הרבה יותר ממה שהיא כיום. בעניין זה, אני בספק אם נוכל לכפות "כוח זהב" יעיל כשיש לנו מים בגרוננו. כוח מוזהב, עם זאת, בהחלט לא ניתן ליישם על עמודי תווך רבים בכלכלתנו, מאופנה לתשתיות תיירותיות.
מוסקבה מנהלת זה מכבר מדיניות חוץ אסרטיבית מאוד, ובמצבי משבר שונים באזור הים התיכון הצליחה להשיג קרדיט כ"מגן "אמין ונאמן של בעלות בריתה (בניגוד לארה"ב!). רוסיה, במקום בתחום הכלכלי, מטילה עצמה כנקודת התייחסות וכוח כוח פוליטי-צבאי המסוגלת לפעול כפוסק בניהול משברים בינלאומיים. ברור כי מוסקבה שואפת להחליף את ההשפעה של ארה"ב במנדה (מזרח התיכון וצפון אפריקה), בסיוע בכך בפוליטיקה הגלית והלא מוסחת לעיתים קרובות של וושינגטון (ולא רק בעידן טראמפ). יחד עם זאת, במוסקבה יש אינטרס לערער את הלכידות של נאט"ו וגם של האיחוד האירופי (שהם מתחרותיה, האחד מבחינה צבאית והשנייה מבחינה כלכלית). באותה עת, איטליה היא חברה בברית (ההיסטורית בין הנאמנים ביותר), חברה מייסדת באיחוד האירופי (שם נותרה עדיין הכוח הכלכלי השלישי) ו"מזח טבעי "המוקרן לעבר צפון אפריקה (שם פוטין מגבש את השפעתו).
אפילו התרופפות קלה של הקשר בין רומא לארה"ב ו / או האיחוד האירופי עצמה תייצג בפני מוסקבה הצלחה גיאו-אסטרטגית, גם בלי שום עמדה איטלקית רשמית לטובת רוסיה (למשל על ידי חסימת הרחבה נוספת של סנקציות של האיחוד האירופי).
ברור שלא מוסקבה ולא בייג'ינג היום ישאלו אותנו דבר. מצד שני, הייתי מתפלא אם בעתיד הם לא ינסו למנף תחושת הכרת תודה אפשרית כלפיהם.
ואז יש היבט אחר. וושינגטון לא תסתכל לטובה על סיוע זה הניתן לאיטליה על ידי שתי מעצמות שהן למעשה "אויביו". גם מדינות אירופיות לא יראו אותן היטב. ייתכן שהאיחוד האירופי אינו מלוכד מספיק כדי "לגרום לנו לשלם על זה", אך ארה"ב בהחלט תעשה זאת.
ברור שיש כמה דרכים להיות חבר באיחוד האירופי ובנאט"ו ואין צורך להיות חלק מה"מועדון "כדי להיות בין החברים הנאמנים ביותר (ראה התנהגות נאט"ו של אנקרה). בהחלט, עם זאת, אם אתה לא, אתה צריך להתמודד עם ההשלכות (במיוחד אם אתה "חלש"). נאמר שצריך לשקול מחשבה מחודשת של נאט"ו והאיחוד האירופי. שני הקשרים הטרנס-אטלנטיים נשחקים כעת ואף "אירופאים רבים" אינם מכירים עצמם באיחוד האירופי של ימינו. הכל נכון.
העובדה נותרה ש"סיוע לא-מעוניין "מסוים מסין ומרוסיה יכול להתפרש כ"בחירת שדה" בלוח השחמט הבינלאומי, אלא אם כן הם מתנגדים על ידי מעשים המוכיחים את יציבות היחסים בינינו עם ארה"ב ואיחוד.
זכור, בחירה בתחום הנוטה לנקוט עמדה אוטונומית יותר מוושינגטון ובריסל תהיה יותר מאשר לגיטימית, אולי אפילו מתאימה, בתנאי שזו הייתה בחירה מודעת באמת וכל ההשלכות וההשלכות ארוכות הטווח שלה הוערכו.
אבל האם אנו בטוחים שזה כך?
אנטוניו לי גובי
צילום: קבינט השרים / ארכיון הטוויטר
