על מה שקורה לאחרונה אמיל זולה היה מתמודד עם אחר אני מאשים; כאן אנחנו לא מתכוונים מאשימים, בהתחשב בעובדה שהפעולות שבוצעו הן לבדן יותר ויותר כדי לסטגמטיזציה של המעמד השולט הנוכחי, אך ננסה רק לתת תמונה אובייקטיבית, לא ממותקת וללא הנחות של תמונה עגומה, בה כולם מפסידים ואומה (מילה גדולה) הוא משיב אמינות באשמתו בלבד.
אנו מעדיפים להיות שוחקים ולא להימנע מפוליטיקלי קורקט, שבמוחניותו המפוארת בא להכחיש את התועלת שבבדיקות הבריאות עבור אלו המגיעים מאזורים שנפגעו ממגפות.
הגיבור, שוב, הוא הים, הזר הפנטסטי הזה, הידוע (ואפילו לא לכולם) רק בגלל שידור טלוויזיה כלשהו בעל אופי דייגי חג; שני נושאים על מגנים: האפשרי העברת שתי אוניות צבאיות למצרים, וגם הגדרת ה- EEZ האלג'יראי. כדי לדחות את זה, מעט רעיונות; אך בהתחשב בכך שהספינות הן חלק מהציוד מהדור האחרון שתוכנן לחיל הים, וכי אלג'יריה פעלה באופן חד צדדי, קשרים והערכות צומחים באופן אקספוננציאלי.
נתחיל עם הספינות; למרות היותנו מדינה המוקרנת על הים, אנו לא מכחישים את ערכה בגלוי, החל ממעמד שלט שאין לו מושג קלוש ביותר של כוח ימי או אינטרס לאומי, מכיוון שהוא עסוק מדי בהסתכלות על הטבור בסכסוכי חצר..
רק בכמה חדרים רדופים מוזכר הים התיכון המוגדל, אך במציאות מבלי להבין הרבה ממנו; נמשכים לרעיון הלוונטי של המשא ומתן המחווה כלפי מטה, אנו ממשיכים להביט באצבע ולעולם לא בירח, ולא מצליחים להבין את הרלוונטיות הימית למדינה Nel ים e di ים גר שם.
אולי לפני שממשיכים ליוזמות פרלמנטריות רבות ומפוקפקות, היה ראוי להעריך בקפידה את עבודתם של מי שהוצבו בנקודות הראשיות של המשרדים. אם מתקבלות החלטות פוליטיות מכוח ניתוחים מונעים, אין ברירה: או שהאנליטיקאים הם נדירים, או פוליטי, מנותק מהמציאות, הוא עובר על אותם התכנסויות מקבילות מפורסמות אשר מטבען אינן מובילות לשום דבר.
התחושה הברורה היא שהצי צריך לשלם, על עורם של הגברים, מספר מסוים של חשבונות פתוחים, שראשיתם לתקופת דה ג'ורג'י, אדם שאולי אינו מחזיק במתנה של אמפתיה, אבל זה הבטיח את הישרדות הנשק שלו.
כיצד חיל הים יוכל כעת למלא את משימותיו, ללא הסיבוב הדרוש באמצעים חדשים יותר, נותר לא ברור; אולי זה ייקח פעם נוספת אדמירל בירינדלי, אדם שעל עורו, לטובת חיל הים, קיבל את המסלוליות המטאפוריות של מעמד פוליטי שהיה אז כבר לא שפוי.
אם הספינות נהפכו למושא עסקה מועילה לתיקון קופת המדינה, אולי יהיה זה ראוי להיות האומץ לתקן את הנזק שנגרם על ידי אמצעים שהפנו לתשלום הכנסה חסר הבחנה, וכבר נולדו עם כריזמת ה באקראיות, הם הראו את כל חוסר היכולת החובבנית שלהם.
הבה נפיץ ספק נוסף: הרעיון הנפלא של כוח-כוח אינו קיים, הוא טהור שטויות, כפי שהודגם, לרעת MM, על ידי הנהלת ה- F35, הפררוגטיבה הבלעדית של ה- AM גם אם אולי בגרסה ימי.. לך לנחש את צבע המדים של מי החליט; את השאר יש לציין: המנטליות הצבאית האיטלקית נותרה בשנות השלושים של המאה הקודמת, לאיטלו בלבו ולנושא המטוסים שהושיט לים.
בואו נחזור לאוניות, ובעיקר לצוותים. קורבן אשם (בשקט שלא אחראי) מההפחתה האורגנית, כתוצאה מהשפעת ההוצאות ביקורת אשר התייחסו לניהול חשבונות רק במספרים אך לא בפעולות, לחיל הים אין צוות מספיק כדי למלא את תפקידו המוסדי; לאחר שטייל במשך שנים במניות אורגניות כתוצאה מגיוס שונה מספרי, חיל הים הגיע גם הוא יום בננה, בו מצא מישהו גפרור שחוק וצורב בידו.
יכול להיות שלא ניתן היה לחזות? אני צופה את התשובה: בטח שכן. בתהליך של אובדן שתי אוניות חדשות, יש כאלו שיכולו לשמוח, מכיוון שלא נאלצו להתחמש, בקשיים מרים, שתי צוותים ועם צי שנפגע מאוד על ידי כלי רכב קשישים שאינם יכולים להבטיח, גם אם רוצים, בטיחות מסוימת.
אפילו אימון של צוות, בעל עלות חיונית, אינו יכול להיחשב באופן דומה לזה שאחריו בתקופות אחרות: תאונות טיסה, אפילו קטלניות ותמרונים מזיקים על המזח אמורים לספק אינדיקטור לקשיים בהם "מכון.
בפעם הבאה שאתה רואה את להקת חיל הים מתהלכת, תחשוב על זה לרגע: מאחורי המדים היפים האלה קורטו מלטזית יש זיעה ודם של כל כך הרבה מלחים שלמרות הכל, עדיין ממלאים את חובתם כל יום ולילה; הבעיה היא להבין למי אכפת, גם אם השאלה, הרטורית גרידא, כבר מספקת את התשובה: לאף אחד, מכיוון שאנחנו חיים במדינה שבה אפילו צלם, גם אם זעקה, מרגיש חופשי לומר, על הטרגדיה של מורנדי: אבל מי אתה רוצה שזה ישנה אם גשר ייפול?
נעבור לחופים הגבוהים יותר: הפרלמנט והנחות החוק הבינלאומי. רק אחרי שנתיים הבלפאיות, שחוגגת גם את הולדתן של תנועות פוליטיות בעלות אופי דגים, היא מבחינה שאלג'יריה עיצבה מחדש, עם מעשה אימפריה משלה, את ה- EEZ שלה.
אנו נשארים על ההיבטים הפוליטיים; אף על פי שעיתונים בעלי אוריינטציה קתולית ממזערים את הסיפור במילים ובשכל הישר כמקדש קטן, עובדה נותרה כי במשך שנתיים, ארצנו דוממת למעשה על ידי כתיבת כמה מכתבים אליהם האו"ם לא נתן תשובה, והציעה הגיע הזמן לצאת לסיבוב נוסף של שולחנות ופגישות שאם היינו עוברים באחריות בזמן, הם לא היו צריכים להיות שם.
אבל איך להעפיל מדינה שלמרות השנים האחרונות היא עדיין לא הופכת לגיבורה של פרשנות התקנים הבינלאומיים שבזכותה היא יכולה לשמור על האינטרס שלה? השארת הצביעה הפוליטית של הממשלות השונות ברציפות Guida של המדינה, שאי פעם התמודדה עם הבעיה?
יש כאלה שעדיין מתלוננים על חוסר השלטון בים, אך אינם מציעים פתרונות מוצעים, ומעדיפים לשמור על התנהגות מוסדית, יהירה ומורכבת ששום דבר לא ממנף ושום דבר לא מציב, למען האמת אפילו לא לנסות.
יהיה נחמד לראות בירינדלי, מוסד בריא ויעיל, של נציגי המוסד האומץ לדבר בכנות ובחומרה; יהיה יפה עוד יותר למצוא כמה פוליטיקאים מוכנים סוף סוף, ולא רק מוכנים להפגנות ביורוקרטיות של עצב על ספסלי הממשלה תוך כדי קריאה (אפילו מעדה) של התסריט שבידיו; רצוי למצוא מדינה שהפכה לבסוף לבוגרת, שמסתכלת על העתיד עם רווח ואינה מושפעת מאירועי עבר.
יש לנו לילה טוב לאיטליה עבור ליגבה, אז כדי להישאר על אותה פרשנות אירונית ולעגית שאיטלקים כל כך אוהבים .. "איטליה שחייבת לנוח מעט, יש הרבה ים להיות בשמירה. "
צילום: חיל הים / ראש הממשלה / חיל הים האמריקני
