בוקר טוב במאי. הזכרתי סרט פארודי קומדי מפורסם משנות השישים1, כי התחושה שמקרה ביוט מעוררת היא קצת כזו, לדעתי.
ליאו לונגנסי (תמונה) הציע להכניס את המוטו "טנגו פמיגליה" במרכז הטריקולור האיטלקי, במקום דגל הסאבוי, שאחרי 25 ביולי 43 (ואני גם יודע קצת קודם): בכנות אני לא יודע אם הוא התבדח.
אתה מבין, במאי יקר, זה לא שהם משולבים בחו"ל הרבה יותר טוב מאיתנו: רק זכור את אולדריך איימס "המיתולוגי (CIA), או השר האגדי ג'ון פרופומו (בריטניה), שלא לדבר על שרי הפדרלים הגרמנים היה כל החומר שנולד ממזכירות יפות של הסטאזי ושל הק.ג.ב, התלמידים המועדפים על מרקוס וולף.
עם זאת, אצלנו תמיד יש לך את ההרגשה הזו לראות שטינו בורח מרגע לרגע, בכל רמה מוסדית וצבאית (ובל נשכח, בבקשה, את הפרקים הפיקארסקיים האחרונים שבהם מעורבים המק"גים).
אפילו לא 24 שעות לאחר לכידת "אלמנט הנחיתה" הזה (אין עבירה על הלגונות והנחתים - בחרתי בדוגמה הלא נכונה?), מהו הפזמון, המנטרה, המכנה המשותף הנמוך ביותר, ניתוח הנתונים, האסטרטגי הערכת הנזק למערכת ההגנה אפילו לברית האטלנטית? "אני שומר על המשפחה".
אנחנו, שמלבד לה קארה, קלנסי, קונטס, קוראים גם את פלייאנו, מלפרטה, ומדוע אפילו לא "מיקי מאוס", אנו שואלים את עצמנו לעתים קרובות אם אין צורך לומר, אחת ולתמיד, את האמת הבלתי ניתנת להיבלט הזו: איטליה היא רפובליקה (אפילו לפני אימפריה) המבוססת על "Tengo Famiglia".
בכבוד רב.
אנדריאה סאפורי
1 "מרגלים באים מזרעים קרים" עם פרנקו פרנצ'י וצ'יקיו אינגראסיה, בבימויו של מריו באווה (1966)
