אין להבין את הידידות כהרגשה, אלא כיחסים מורכבים שנוצרים בין אני לבין אתה. בצורות הקדמוניות ביותר, הוא נולד על סמך אינטרס חומרי גרידא של הצדדים, אך צורת החברות האצולה והנכונה ביותר (מכונה מעתה בפשטות ידידות, באות גדולה) מיוצגת על ידי היחסים שנוצרים בין "טוֹב".
בין הטובים, מה שהוחלף הדדי הוא הטוב וזה יוצר מעגל מוסרי שבזכותו ידידות זו תהפוך את הקבלנים לטובים יותר ויותר, לא רק ביחסים ההדדיים שלהם, אלא גם בתוך עצמם.
"Sed hoc primum sentio nisi in bonis amicitiam esse non posse" ("מלכתחילה אני חושב שידידות יכולה להתקיים רק בין אנשים טובים")זוהי הדעה שהביע קיקרו ב- Laelius de amicitia, שהוא מספק את ההסבר הנפלא הבא "Est enim amicitia nihil aliud nisi omnium divinarum humanarumque rerum cum benevolentia et caritate consensio" ("ידידות אינה אלא הרמוניה של דברים אנושיים ואלוהיים, המלווה בחסד ובצדקה").
ידידות איננה, אם כן, רק מערכת יחסים בין שני נושאים, אלא נזכרת בשלישית, שניתן לזהותה בפשטות באמת: האמת של אני וכי אתה וזה מייצג את החותם הטרנסצנדנטי של פגישתם. מנקודת מבט זו נראה ברור כי לא ניתן להעניק ידידות בין שני אנשים הנמצאים ברמות שונות מדי של אבולוציה רוחנית. ביחסים בין מורה לתלמיד, למשל, יכולה להיות חיבה, אך לא ידידות אותנטית מכיוון שחברות היא קשר בין שווים. שוב, ידידות עשויה לכלול אהבה, אך אהבה אינה כוללת חברות.
ואכן, בין השניים ידידות היא מערכת היחסים האותנטית והאינטרסנטית ביותר, האצילית ביותר, ולכן זו שהיא גבוהה יותר וככזו יכולה להכיל את הנמוך יותר, אך ההפך אינו אפשרי. כל זה מתנגש עם התחושה המשותפת שעבורה אהבה היא תחושה שלמה יותר מחברות, דווקא משום ששניהם נחשבים כרגשות ולא כאל מערכות יחסים.
במציאות, מערכת יחסים מבטאת תמיד גם תחושה (לא רק לאנשים, אלא גם לדברים או לגופים מופשטים: חיבה לבית של אדם, אהבה לצדק וכו '); אך תחושה עשויה לבטא שום קשר. למעשה, אהבה, כתחושה, גם לא יכולה להיות מוחזרת, ולכן להיות חד כיוונית, בעוד שהיא מוגדרת כזוגיות, עליה לדאוג להחלפה. לעומת זאת, ידידות יכולה להיות הדדית, ולכן זו יכולה להיות רק מערכת יחסים: אין חברות שלא נענתה, לכל היותר יש אהדה שלא נענתה.
מובן בדרך זו, ידידות - מובן מאליו - היא מצרך נדיר ויקר ביותר שיש לשמר.
לבגוד באנשים שסומכים עלינו, מזהיר דנטה, זה הרבה יותר רציני מאשר לבגוד במי שנמצא בכוננות ובשביל זה המשורר האלוהי מפיל את בוגדי החברים, הקרובים והמיטיבים למעגלים העמוקים ביותר של גיהנום שלו.
דעת הרדוקטיביות הנוכחית של חברות פירושה שבגידתו אינה מעוררת זעם מיוחד אלא, כמובן, כאשר היא אינה מנוסה באופן אישי. אם כן, סוציולוגים תורמים לנחמת קו מחשבה זה, ותומכים בתזה לפיה חברות אינה אלא שלב בהתבגרות הפסיכולוגית של הפרט, ביטוי מוזר להתבגרות או לפני גיל ההתבגרות, אישור פשוט להתפתחות. רגשי מתקדם בצורה "רגילה".
במציאות, אם רואים אותה כקשר רגיל, ידידות מאבדת ככל הנראה את ייחודה ואיתה את מהותה. אם כרגיל אתה מתכוון למשהו שקורה לעיתים קרובות, אז ידידות היא מערכת יחסים "לא נורמלית" בעליל. בידידות מורגשת מתח של חיבה כלפי החבר, כך שהאירוע מנוגד ביותר לאינסטינקט העיקרי של האדם, זה של שימור, להרגיש "נורמלי". החבר רואה את זה לא רק נורמלי להציע את חייו עבור החבר, אלא שאם התרחשותה של התרחשות זו הוא מתמודד עם שמחה.
ידידות מוגדרת וממוקמת בממד על שפת הקדושה וחיה במקומות זמניים ומרחבים אלוהיים, כמו במקדש. לדוגמא, מסירת סוד לחבר פירושה הצבתו במעצר מקודש, שממנו יהיה זה חילול הקודש לחלץ אותו כדי להעבירו לאנשים זרים.
לכל אחד מאיתנו יש נטייה להגן על עצמו, בהרפתקה של החיים, בשיטות הגנה מנוסחות פחות או יותר, שנראות מובנות היטב אצל מי שכבר הזדמן לסבול, אלא אם כן החוויות שחיו מלמדות שרק אומץ לחשוף את עצמו יכול להגן עלינו מפצעים עמוקים.
במערכת היחסים של חברות, ההגנות יורדות בהדרגה, עד שהן מבוטלות וזה בדרך כלל קורה לאחר תקופה ראשונית של היסוס, פחד, חוסר אמון במודעות לפתיחה בפני האחר פירושו להיות פגיע. החיפוש אחר חברות מחייב, עם זאת, לקחת סיכון זה: הכשרת הכנה אמיתית, "conditio sine qua non" להישגיה.
פירוש ידידות פירושו שולל את אותו שלישי על-אנושי, שנמצא במערכת היחסים, פירושו הפרת החלק האמיתי ביותר של עצמך. על ידי בגידה בחברך, אתה מאבד את עצמך, את נשמתך, את כבודך ואתה חושף את עצמך לשיפוטם וגינוים של השופטים הקשים ביותר: מצפונך. אפשר גם לגשש את האחרונה כדי להשתיק אותה או לבקש ממנה לשקר לעצמה, להשתיק את הקשקושים וחרטה. אנו יכולים גם לפייס אותו באופן זמני באמצעות הסתרה של האחריות שלנו. אבל כל זה יהיה חסר תועלת, הראשון שיסבול מההשמצה הזו שמסמנת עמוק את האגו שלנו, אנחנו נהיה אנחנו עצמנו, שבפינה ברורה עדיין, גם אם מצטמצמת למינימום, של הנשמה שלנו, לעולם לא נוכל לסלוח לעצמנו ולא לעולם לא נוכל למחוק את השמצה של מה שקרה.
בוגדי הידידות חיים למעשה מצב של ייאוש שקט ומדמים שלווה פנימית שאבדו לנצח, למרות שעשו הכל כדי להסיר את האשמה הזו, פירטו הצדקות אינסופיות, חוו הליכי פריקה עצמית נועזים ובלתי סבירים. הם נלחמים בקרב אבוד: רמאות עם המצפון שלהם. בכך שהם בגדו בידידות הם הרגו את החלק הטוב ביותר בעצמם: הם לא יכולים לפטור את עצמם ופחדנותם אינה מאפשרת להם לבקש סליחה. הם נידונים לעונש שאין לו סוף ואינו פודה, מכיוון שהוא אינו מספק פיגור.
כי כפרה פירושה הכרה ברוע שבוצע ולקחת אחריות עליו, בנאמנות ובאומץ. אך הבוגד, שאינו נאמן אפילו עם עצמו ופחד מאחרים, אינו שוקל פיתרון זה ומעדיף להתעלם ממנו, להסתדר, להתפרנס ולהביא תירוצים שונים, יום אחר יום.
ישנם אנשים רבים שחיים באסיר כזה מצפונם הרע ואין צורך להיות מופתע. בידידות, כל אחד מכניס למשחק את הדבר היקר ביותר שיש לו. מי שבוגד בידידות הורס גם את ההערכה העצמית.
כניצה מבוסס היטב, תמיד אפשר לסלוח על הבגידה שעשה חברו לרעתנו, אך אי אפשר לסלוח לו על הבגידה שעשה לעצמו.
