האקדמיות הצבאיות של מחצית העולם, על בסיס מחקרים תיאורטיים וכישלונות בשדות הקרב, הגיעו להגדיר תפיסה וניהול של פעילויות צבאיות כצורה אמנותית, למעשה אנו מדברים על אמנות מבצעית כאשר אנו רוצים להבין את פעילותו של מפקד. בעסק המסובך של הבנה, הרצה וניהול קרבות או קמפיינים.
את הסיבה למונח אמנות קשה להבין בניתוחו המיידי, דורש השתקפות ארוכה ויכול להוביל לפתרונות מרובים, לעיתים סותרים, אך לא בהכרח שקריים. בניתוח זה, המונח אמנות, המחובר לעניינים צבאיים, קשור לבדידות כקתרזיס הכרחי להתקרב לעולם היצירתי של האינטלקט האנושי.
קל לראות כיצד האמן, ברגע המאמץ, לבד, מתחבט בעצמו ובאמת שהוא מתכוון ליצור, גם למפקדים צבאיים. תנאי בדידות זה, תנאי מוקדם לפעילות האינטלקט, אינו רק מהגדולים ביותר, אלא מהותי לכל מי שמחזיק בתפקידי פיקוד או מפעיל את שירת האמנויות לפי המוזיקה, בין אם זה נפוליאון או מפקד כיתה פשוט. , פיקאסו או מדונארו.
להיות לבד עוזר לשקף ומשליך אותנו לייאוש, אך דווקא באותו מימד של דכדוך נולד נבט הבריאה ולכן הממד האמנותי. מובן שגדולתו של המפקד כמו גם של איש האמנויות נמדדת ברוחב הבריאה שנוצרה, אולם אם יש בדידות, אם יש התבוננות פנימית יש אמנות, יש צבאיות.
ברור שללבוש מדים זה לא מספיק כדי להיות מפקדים, בדיוק כמו שזה לא מספיק לזמזם במקלחת כדי לקרוא לעצמו מוזיקאים, בבסיס יש תמיד כישרון, גדול כקטן, אבל הניח זאת כתנאי מוקדם הכרחי ומספיק והציב את בדידות כאלמנט של חיבור, האמן והחייל חיים את אותו מתח יצירתי, את אותו עולם דרמטי ומספק רק ברגע בו מתרחש פעולת מתן חומר למחשבתו ואז מפנה את מקומו לרצון חדש לחפש שלמות גדולה יותר.
אנדריאה פסטורה
(צילום: ארה"ב DoD)
