מנהלת יקרה, יש לי כבוד עצום לסנטור ליליאנה סגר. עם זאת, כששמע את הדי נאום הפרידה האחרון שלו, משהו משך את תשומת ליבי. לא זכרם של חוקי הגזע הידועים לשמצה או הצביעות של "החברים" של לפני ואחרי. אפילו לא את התיאור של "אי החיים" באושוויץ, את הטירוף, הברבריות, הכאב, ואפילו את חוסר היכולת לסלוח, שאני שותף לו באופן אישי.
הוא הקשיב למשפט הסיום שלו: "אחרי צעדת המוות הארוכה הגיע עכשיו יום השחרור: שומר לפנינו, השליך את מדיו ואקדחו, לבש בגדים אזרחיים, פחד. האקדח שלו היה שם. , קרוב ליד. יכולתי להרים אותה ולירות בו. זה נראה כמו סוף הוגן. אבל אני לא. לא הייתי כמו הרוצח שלי. ומאותו רגע ואילך, בבחירת החיים, הפכתי להיות האישה החופשית הזאת שחייתי איתה עד כה ". פה.
אז מצאתי את עצמי חושב על אותם נערים שהשליכו את עצמם לנורמנדי בלילה של ה -6 ביוני 44 ועל אלה שנחתו על החופים באותו בוקר, גם על מכליות וחיל הרגלים הרוסיות, שהתקדמו ושחררו את המחנה שבו הייתה הילדה הקטנה. ליליאנה סגר, ומתה במיליונים שנלחמו והרגו את אותם הייסורים הגרמנים שכלאו אותה, עינתה אותה, שהרגה אותה, אולם, בזכות אותם נערים סובייטים "בלית ברירה" אז ברחה ממנה.
לאותם נערים, כאמור, לא הוענקה כל ברירה, והם אפילו לא ביקשו לעשות: הם פשוט נצטוו להילחם ולהרוג, בלי להסס, בלי לחשוב על אחריהם, מבלי להסביר אפילו שחייהם, בהנחה שהם נמשך, ואז ישתנה לנצח.
אך הודות ל"אי-הבחירה "שלהם, היום אנו יכולים להקשיב ביחס לסיפורה ולאזהרתה של ליליאנה סגר. אותם נערים שנהרגו על מנת לאפשר להם לבחור, בכל בחירה, אם כן, מיליוני נשים וגברים, ילדיהם ונכדיהם, מבלי לחשוב על העובדה שכעבור שנים מישהו במהלך נאום פומבי, שיעור היסטוריה, כן זכרו אותם, ממה שנתנו בלי לשאול, ובלי לבחור, לעשות את מה שאמרו לו לעשות, מה היה צריך להיעשות, כי ככה זה.
זה נקרא ועדיין נקרא "לעשות חובה". מבלי שזו תהיה רק חובה, אולי מכובדת, לזכור להודות להם.
הסנטור סגרה צריך לזכור שאותו רגע מדויק הבחירה שהיא החליטה לעשות כלפי החיים, שלה וגם של הייסורים הנאצים שלה במנוסה, שסירבו לקחת אותם באמצעות הרמת האקדח הזה, התאפשרה על ידי אותם נערים רוסים. , אמריקאים, אנגלים ורבים אחרים שהיה להם האומץ להילחם ולהרוג את אלה של התליינים והמענים שלו, ושהם מתו על ידי מיליונים בתורם.
הם לא היו מלאכים, הם מעולם לא חשבו להיות כאלה ולא להיות מוכרים ככאלה אחר כך: הם היו רק גברים שעשו את מה שצריך לעשות, בתקווה שיוכלו לחזור יום אחד לחיות את חייהם. זה לעולם לא צריך להישכח, כי אז זה שימושי כאשר צריך לחבר אותם מחדש ולסדר את הזיכרונות המרכיבים את הסיפור, בצורה קוהרנטית ככל האפשר, דבר שבמשך הרבה יותר מדי שנים לא נעשה בארץ, אולי בכוונה תחילה.
בלעדיהם אני לא יודע איך ואיפה הדהדו היום דברי כל הנשים שליליאנה סגר: הילד היהודי, האסיר ואז האישה החופשית ששמענו, אלמלא מישהו "בלית ברירה" להיכנס שדה שבו כל ליליאנה, שלפני ואחרי, נשלחו למות והעניקה להם את האפשרות לבחור. את כל.
ברכה לבבית
אנדריאה סאפורי
צילום: נשיאות מועצת השרים
