עינו של הצלף

11/06/15

הנשימה איטית, קצבית, כמעט מוזיקלית, מהנחיריים מתגנב לאטו ריח של גופרית ואבק לגופו, כואב מהמיקום הנחשב ליותר מדי שעות, תמיד אותו דבר, תמיד אותו דבר. הוא רוצה להישאר צלול, הוא חייב!

במשך יותר משעתיים יריות cadenced לבוא מהרחוב, בעוד פצצות מרגמה פגע באזור מול המחסן בפינה.

לבחון את השדרה על בסיס קבוע לאחר נתיב של קווים מקבילים, ברגע שמאה וחמישים מטרים המובילים לכיכר אפורה נגמרו, השביל מתחיל שוב לעלות לאורך קירות המבנים הרוסים, כל חלון, כל חור יכול להיות איום, אבל זה לא מפריע לו: אף אחד לא יכול לשרוד את החיים האלה.

דממה לא נורמלית השתלטה על הכביש, היריות פינו את מקומן לשרשרת הרוח, הוא תוהה אם זה טריק של המוח או אם הוא כבר מת ואינו יודע, אבל לא!

אי אפשר למות בחברת נשימה אחת, בינתיים יד נוגעת בכתפו, הגיע הזמן להפנות את ראשו לאט לימין ולשמאל בניסיון לשחרר את המתח.

בעוד המוח מתחיל לספור את הידיים לסירוגין לעזוב את הידית פלסטיק למתוח, אצבע אחת בכל פעם, כאילו כדי לחפש הרחבה גדולה יותר של גבולות שהוטלו על ידי הפיזיולוגיה.

הוא לוגם מן הצינור השחור, הטעם כמו פלסטיק ורוק, פוגע קלות בסוליית מגף עם קצה משלו ומתחיל את הריקוד על מאות וחמישים מטרים של הכביש, בכיכר שלפני המחסן, לאורך הקירות המרוסקים, תמיד עם נשימה קצבית, תמיד ללא חיפזון, המערבת את חמשת החושים, משום שאין זה הכרחי רק לבחון או לחוש צורך לראות את הכוונה, לחזות את הפעולה, להכיל את האפקט, לנטרל את האיום.

הזמן תמיד זורם אותו, אבל מתרחב במהותו שלו, כי זה דבר אחד לדמיין את התהום, חשבון ולתקן אותו, בלי לעצור, לתפוס כל פרט, הולך מעבר לגבול של שלושה ממדים ומילוי אותו עם קולות, ריחות, טעמים, רגשות.

לכל זה יש שם, תחושה עמוקה, אבל מעל לכל חיישן: העין של הצלף.

אנדריאה פסטורה

(צילום: הכוחות המזוינים הקנדים)