לזכר ילדי גדוד "Folgore"

25/05/16

כמעט כולם עוד לא בני עשרים, הצנחנים הצעירים שאת זכרונם אנו מכבדים בחרו מרצונם במלחמה בעקבות כניעתה של איטליה לכוחות המדינות "בעלות הברית", ונטשו את החיבה המשפחתית, בתי הספר והעבודות, החזיקו את נשקם ומשכו את דרך של גיבורים צעירים איטלקים אחרים, כמו אלה של "פלוגת הכבוד" וגדוד "פיסאנו".

 בדחף, ללא כל היסוס, הם חצו את סף הצריפים, לרוב רעועים, ללבוש את "האפור הירוק האחרון" והלכו לפגוש חוויות שאין שני לו, מלאות משמעויות אידיאליות, מלאות ברגשות עזים, בלחץ המוטיבציות ש הם שאבו את החומר שלהם מהתחום העמוק ביותר של הנשמה של דור שלם.

הסיפור העצוב והמפואר של נערי גדוד "פולגור", המודעים לעמוד במלחמה נואשת, ולא על פי רצונם, אחים ובניגוד לכל עיקרון מכובד של אחדות לאומית, נראה כמו מהדהד את האפוס היווני של תרמופילא וראוי לביקור חוזר אובייקטיבי, ולו כדי שהזיכרון לא יתפוגג וההיסטוריה תישאר חלקית.

ברגע היסטורי טרגי של האומה האיטלקית הם עזבו, בתנופה נעורים, למלחמה שאבדה עתה, אך הם לא חשו כלואים במוטיבציות האידיאליות ובסיבות האתיות. 

נטען באופן מוטה כי קביעתם של נערים-חיילים אלה אינה אלא בחירה שנעשתה על ידי הטלת אוטומציות, דחפים מאולצים פסיכולוגית ולכן התרוקנה ממשמעות. זה היה למעשה סיפור דרמטי, להרבה גורלים, הרפתקה אידיאלית מרגשת, שהתמודדה עם שכנוע ודבקות מלאה, בשם ערכים מושרשים עמוק, אך הושמצה ונבגדה.

הרגע ההיסטורי הטרגי ההוא הראה פנורמה הזויה של חורבן מוסרי וחומרי; במיוחד אם נצפה בעיניים ונתפס בהרגשת צעירים שעל ידי השכלה ומנהגים היו מכוונים אל המוחלט. ואז, בהתחלה אולי אינסטינקטיבית ולא ברורה, אבל אז יותר ויותר חזקה ושקללה את הרצון לגאולה, את הרצון להגיב.

 תחושת ההשפלה שנגרמה ל"כבוד איטליה ", חיה כבושה להתבטל בכל מחיר, שתורגמה לצמצום גאווה. מצב רוח שמתואר היטב לדבריו של מפקד גדול באותם ימים:

".... הם רצו להדגיש ולהעצים את רוח הלחימה של האיטלקי שלא התפטר משירות נשק שנחשב כבלתי סובל, אך התכוונו להראות שהוא יודע למות בלחימה נגד האויב. זה היה קצת מה שהיה בתחתית רוחם של האנשים האלה ... ". 

זה מגלם אפוא את גדוד ה"פולגורה ": תגובה אמיצה, עשויה מכבוד ונעורים, חוסר עניין ונדיבות ומרד נגד כל מה שנתפס בין קפלי" הכניעה ללא תנאי " ".

אכזבה עמוקה: אותם צעירים השוו את העבר להווה ומדדו את המימד האמיתי של החלל, המרחק בין נטישת האבות האידיאליים לבין החיבה העקשנית לערכים הכרחיים שאותם ביססו נעוריהם. מימד מפחיד זה לא יכול היה שלא להעלות תנועה של מרד והתגובה הנובעת מכך שהובילה אותם להתנגד פיזית לבושה המתקדמת, לבקש פדיון בהשתתפות עצמם, בכל מחיר, אפילו זה של החיים.

כך קרה שאותם צעירים, עם מצח גבוה ופרצופים פתוחים, נכנסו לליבה של ההיסטוריה כדי להיות מחבריה, ובמעשיהם הם הפכו למפרשים את דבריו של פילוסוף גדול בזמנם:

"אנשים לא מתים אם רצונם לעצמאות שורד תבוסות בלתי נדלות. אל תשמיד את הרצון הזה, זה התנאי לא להיעלם ".

 הם נעשו על ידי כוונה אצילית זו, מבלי לחפש אותם במודע, מקבילות ופרדיגמות המסוגלות לקשר אותם להיסטוריה הלאומית וביססו את בחירתם, זרה לכל הטיה, ברוח המחברת בקפדנות את פעולתם למפעלים הפטריוטים של פעם: מ- Risorgimento. , עד העיריות, שבועת פונטידה והתקופה הרומית. מעין רנסאנס מזיק, מבוקש מאוד ומתקדם בהחלטה בלתי מעורערת. 

הם בחרו במלחמה הנואשת, לא משנה איך היא תסתיים, אבל זה היה ציווי מכובד להילחם בכבוד ובקיצוניות כנגד צבאות זרים שהפרו את אדמתה ואת אידיאלים של המולדת. המוטיבציה הזו היא שהעניקה לעבודתם, בנוסף לאתיקה, לגיטימציה היסטורית בלתי ניתנת להכחשה.

ההיסטוריה, החלקית שנכתבה על ידי גברים, האפילה על המחווה ההרואית של הצעירים האלה, אך ההיסטוריה, זו שאיתור האנושות במסעה הארוך, שומרת על כנה בטהרתה וביושרה המהותי ואף אחד לא יוכל, בכל דרך, מחק אותה.

מול התהילה השקטה של ​​גדוד "פולגור" מוטלת חובה מוסרית על מצפוננו: לחדש את האמת ההיסטורית ולהעביר אותה לזכרם של אלה שיבואו אחר כך. מבחינתם המשפט המפרך, להם המשימה להחזיר באור הנכון את עבודתם של אלה שמסרו את חייהם, לא משנה באיזו מתרס, להציל את "כבוד איטליה".

אדריאנו טוצ'י (נשיא ANPd'I Roma)