אני קובע שהנושא לא מרגש אותי, ולמרות שאני לובש את המדים כבר יותר מ 30 שנים, לא התגעגעתי לפטרון לפני כן, ואני לא מרגיש את נוכחותו עכשיו.
העניין מתייחס לשאלות של אמונה אשר, בתור שכאלה, נוגעות לתחום האישי של הפרט. אבל זה לא העניין.
ההתגייסות המחוממת פגעה בי בימים האחרונים, על עוינותו של חלק ניכר מן העולם הקתולי נגד המינוי כפטרון של הצבא האיטלקי של יוחנן ה- 23.
גישה שהיא לפחות ייחודית משום שהיא מסגירה את ההשראה שעליה להזיז את מצפונם של המאמינים, שממנה, בציפייה נאיבית, הייתי מצפה לנטייה גדולה יותר "להעניק" את ברכתו של הקדוש ללא קשר לנמען הסופי.
וגם משום שבדבריהם כיצד הם אינם עושים דבר שדמותו של האפיפיור יוחנן ה -23 קשורה למלחמה, הוא מעיד על ההבנה העדינה שהמלחמה עצמה עולה בקנה אחד עם החיילים הנלחמים בה וכי הם ובני משפחותיהם אינם אכן מהווים את קורבנותיה הראשונים.
"הכנסייה אינה זקוקה לקדושים כדי להגן על צבאות ... (...) אלא כדי להגביר את תחושת השלום הבלתי חמוש"קורא את המכתב שפורסם באתר Pax Christi.
בעקבות ההנמקה הזאת היתה טעות חמורה בהפקדת ארמה של הקארביניירי לא אחר מאשר הבתולה מריה, אף כי ארמה התנגדה לכך שלא תפורק מנשקה אלא על ידי צבא אל הפושעים ואלים. אני מסופקת, עם זאת, כי כל אלה אשר מסתובבים היום אי פעם הסתייגו מזה.
אני תוהה אם כן, מה ההבדל בין "אונטולוגי" בין מי שמגן על האנשים מפני האיומים המופיעים בתוך המדינה לבין אלה שעושים זאת על ידי הרחבת תחום הפעולה מעבר לגבולותיה.
האם זה נכון להתנגד לפשע המאורגן והאם לא (כאשר החליט הפרלמנט) להתנגד למדינה המוסלמית, או להכשיר את כוחות הביטחון הלבנוניים, העיראקיים והסומליים להקים מחדש מדינה שנפרצה על ידי שנים של מרידות?
ושוב, האם זה לא נכון ולגיטימי להגן בכוח על אלה המאיימים על המוסדות והאזרחים של הרפובליקה מבחוץ?
האמת היא שהנשמות היפות רבות, חלקן בגלימה, מבלבלות את הסיבה עם האפקט, את הרוע עם התרופה, מעמידים קורבנות ומבצעים בקלחת אחת.
והם עושים זאת, נעו כפי שהם על ידי האידיאולוגיות של המאה הקודמת ופציפיזם בסגנון פונדמנטליסטי, עטוף בעדינות בקטגוריות מושגיות שכבר אינן שימושיות להבנת העולם העכשווי, ולא להבין שחיילים נקראים גם לשמור על השלום בה .
הם עושים זאת על ידי הפעלה של רוב הזמן "מהבית", בדיוק כמו השוטר והשוטר מתערב "בחוץ" בבית, כי בעולם גלובלי ומחובר, הביטחון הוא מוצר שביר, להישמר בכל מקום בו הוא נתון בסיכון.
לא להבין את זה פירושו לאבד חלק חשוב של המסגרת הקוגניטיבית הנוכחית ולא לתת שירות טוב לקהילה שלך. גם פסטורלי.
אנריקו בוויירה
