כלום, הנג'ה לא רוצה למות.
טיוטת החובה לעולם אינה יוצאת מהאופנה וכחייבת זמן היא תמיד חוזרת - לתקופות היסטוריות חלופיות - כמצע.
חבל שהתמרים הם תמיד אותם ותיקים של לאומיות נוסטלגית וקצת מעופשת שפתאום פורחת כשאתה הכי פחות מצפה לזה.
צריך לזכור שהטיוטה לא הייתה כל משמעת, צעדות ואהבת הארץ.
זה היה גם אובך, אלימות והתעללות.
השירות הצבאי מחזיר דור על רגליו רק אם כבר יש לו בסיס שיצמיח את הרעיון של אומה שאנחנו כל כך רוצים.
להכין מיטות ולכבד אחרים זו חובת משפחות, הצבא לא צריך להיות המטפלת של אף אחד.
להחזרת השירות הצבאי, המדינה האיטלקית מסתכנת בצורך לנקז את קופת ההגנה בדמויות מדהימות.
מי שמשווע לאבן דרך חדשה זו עדיין לא השלים עם הקופה הריקה של ארצנו, כי אם אתה לא מבין, אתה צריך כסף בשביל לעשות שירות צבאי. הרבה כסף.
ההקשר החברתי שבו צריך להיות ממוקם הדור החדש שונה מאוד מזה של השנים המפוארות.
כיום, למבוגרים צעירים יש רצון ללמוד באוניברסיטה, לא מעטים נבחרים אלא כמעט כולם.
בהתייחס לנתוני Istat משנת 2014, ישנם 509.000 ילודים באיטליה, מתוכם 81% איטלקים.
כ -412.000 מבוגרים איטלקים שבשנת 2032 יכלו למלא את תפקידם הצבאי באחד מהכוחות המזוינים של המדינה, כמה הם יהפכו לקחת בחשבון את ההחרגות הצפויות?
פטור מסטודנטים באוניברסיטאות, אלו שכבר מצאו עבודה (בחו"ל ובאיטליה), אלו עם בעיות פיזיות, אלו עם בעיות פסיכו-יכולת. על ידי פטור מי שיש לו משפחות מקופחות או אישומים פליליים, המעגל התהדק מאוד.
עד עכשיו - הרשה לי לומר, עם פתק של חזקה - כלל לא חשבנו שכדי לשרת את המדינה האיטלקית אין עוד רק שירות צבאי אלא גם שירות אזרחי.
מי שיחליט מדי שנה להתנדב בשירות המדינה ולכן פטור מכל אזור הקשור לכוחות המזוינים, צריך להיכלל גם מהטיוטה.
הימנעות מהסתבכות במגבלות מפותלות של זכות התנועה (או גרוע מכך, חירויות אישיות) בשם רוח לאומנית חדשה או אילוץ הדורות החדשים לקחת רובה בעל כורחם, הייתי רוצה להבין בסופו של דבר מי יעשה את הנג'ה המהוללת הזו?
ברצוני להימנע מלשקול לרגע את הנושאים הפטורים, ברצוני להתמקד בנקודה שהיא הבלתי עבירה ביותר להחזרת הטיוטה: מצב הדיור של נותני השירותים.
מאז ששירות צבאי חובה הפך לזיכרון רחוק, צריפים רבים נסגרו, נמכרו והוקצו מחדש.
עם כניסתו של השירות הצבאי המקצועי, מספר האנשים שחייבים להתארח על ידי הכוחות המזוינים פחת באופן דרסטי ורכוש המדינה - בצדק - חתך את המיותרים.
רק בשנת 2015 יופסקו כ -3000 יחידות דיור מהרכוש הממלכתי וכ- 1500 צריפים, מה שימלא את קופת הנסיגה של ההגנה.
מצב הדיור כיום כבר רעוע, עם גיוס החובה הנטל יישא על ידי המדינה לחלוטין, מכיוון שזה האחרון שמצריך את ביצועו.
בהתחשב בכך שאין כספים לרכישת צריפים חדשים (אנו מוכרים אותם דווקא משום שאין כסף) או להגדיל את הקיימים, בהתחשב בכך שהוצאות הביטחון הולכות ונטולות דם יותר ויותר, היכן אנו גורמים להם לשבת?
יש שיחשבו שנבון לתת לו להישאר קצת בשטח כמו בימי הזהב, רק להתלונן אם בתערוכה נניח לצנחנים לישון באוהלים רעועים.
ברוב המקרים, לאחר חידוש השליטה בצריף, יש להבטיח יציבות מבנית והשבת חומרים מסוכנים. בנכסים רבים אין אפילו חלונות או חדרי אמבטיה עם מים זורמים.
אם מישהו תוהה, כן, הם תנאים הכרחיים.
דומה לבעיית הדיור זה של לוגיסטיקה והלבשה.
כמו יותר מדי תומכים מוכנים בגיוס חובה, הם לא זוכרים אפילו בגדים ואוכל בתשלום על ידי המדינה.
קרנות ביטחון בוודאי אינן קמות מתחת לעצים, ולכן הכסף המשמש לתשלום דפוסי הסוואה, קסדות, מגפיים וכן הלאה, ייצא באמצעות קיצוץ בהוצאות אחרות מגזרת הביטחון והביטחון שאינן מפליגות במים טובים.
התוצאה של קריאה לנשק תהיה אם כן שהחומרים שנרכשו יהיו באיכות ירודה מאוד לטובת עלות זניחה, לא רק עבור הטיוטה אלא גם עבור מי שנמצא בשירות קבע.
כל עוד הם מתקמצנים על הגרביים וזה יכול להיות בסדר, אבל כשהם עושים על הקסדות כמה הורים מודאגים יתדפקו על דלתות מפקדי הגדוד?
והנשק איתו ניתן להתאמן מאיפה עלינו להשיג אותם? התחמושת?
כבר כיום, להכשרה ולחומרים יש תקציב מוגבל, עם הגעתם של צלפים מודרניים כיצד עלינו לנהוג?
כל השאלות שכיום אין אפילו פיתרון מתקבל על הדעת.
כדי להימנע מכישלון אידיאולוגי גרידא, טוב ליושר החדשות כי גם ההיבטים הרלוונטיים ביותר להחזרת הטיוטה מודגשים.
בממוצע, מתנדב שנקבע מראש לשנה (VFP1) מקבל משכורת חודשית של כ- 1/700 אירו, נהנה מהלינה הניתנת על ידי נכס המדינה ועומד לרשות הגדוד H800.
חייל החובה, כיום, ישולם בסכום של כ -400 אירו לחודש מכוח סוג החוזה השונה שמספק גיוס החובה.
בהתחשב בשכר הדל, המדינה תיאלץ להתייחס לנבדקים ולתמוך בהם.
השערה מבוססת על העובדות ועל פי התנאים הנוכחיים שמגלה ההגנה יהיה צורך לכסות את צרכיו של גדוד סטנדרטי, פחות מכפול ממספר המתנדבים המוקצה כיום בשנה. נכון לעכשיו ובשל תנאי ההעסקה שבהם מדובר בכוח המזוין, ייזכרו כפול מהגברים והנשים שגויסו כיום, כ- 9000 יחידות עם גיוס חובה. הפלוגות המרכיבות גדוד יופעלו אפוא באופן מלא מנקודת מבטו של הכוחות, שרשרת הפיקוד (קצינים ואלוף משנה) תדרוש סקירה מספרית מלמעלה. עם חזרת הגיוס, המתנדבים בשהייה קצובה של שנה אחת יבוטלו ותפקידם יעבור למחליפים. עבור המתנדבים שהוקמו 1 שנים מראש (שלא יצטרכו להגדיל את מאגר הגיוס שלהם) המשימות שבוצעו יהיו סוף סוף המתאימות: הכשרה ותחזוקה של מיומנויות מבצעיות לתעסוקה בחו"ל.
הגיוס, אם כן, יבצע את כל המשימות שאינן כרוכות בשימוש מופרז בכלי נשק והמתקרבות לתפקידי מעקב עם אחריות מינימלית.
הם היו מועסקים בתחזוקת הצריפים ובאמצעים טקטיים ובמקרה של רפורמה מעמיקה יותר ניתן יהיה להשתמש בהם במטבחים הנמצאים כיום בידי חברות חיצוניות.
פרט ל- VFP4, לא ניתן יהיה לצאת למשימות אלא עם תפקידים מוגבלים מאחור וגם כאן במגזרים עם אחריות ומשימות מוגבלות מאוד.
כפי שכבר הכרזנו בעבר, גיוס החובה דרש את תרומתו לפגיעה בילדים חסרי הגנה שהושחתו לעולם של מבוגרים.
המרכיב הפסיכולוגי של השירות הצבאי נחשב (ועדיין בעיני רבים) לא יותר מתירוץ לאי מילוי חובתו הפטריוטית.
חבל שהמצב, במיוחד באותה תקופה, היה מורכב הרבה יותר מזה.
הימנעות מהתייחסות להתנהגותם של אלו שהתחזו לחלשים פסיכולוגית כדי לדלג על השירות הצבאי, ויצרו את הסטריאוטיפ של "השקרן המדוכא" כיום יש לשים דגש על מקצועיותם של הפסיכולוגים והדרגות הגבוהות.
כן, כי אם לפני מי שהיה צריך לשלוט ולפקד היה קצת יותר מנער עם הסוואה גדולה מדי ותואר שלא היה שייך לו, היום המצב היה שונה מאוד.
בראש ובראשונה - ממפקדי צוות ועד קצינים - היינו נושאים בעלי הכשרה מקצועית, עם מאחוריהם ניסיון של שנים שיכולים להיות נתמכים בתפקיד החדש הנדרש לפסיכולוגים בעלי כישורים ספציפיים.
המקצועיות והניסיון של שרשרת הפיקוד יבטיחו שליטה ממוקדת יותר למתגייסים ודיווח מהיר לרשויות המוסמכות על מצבים של קשיים.
כל זאת מן הסתם עם העברת הצוות המכהן כיום לתפקידים השייכים להם, מצב שאפשר רק עם חזרת השירות הצבאי ולכן עם השלמת מסגרת המחלקות הבודדות.
התוצאה הראשונה שנוכל להשיג מהטיוטה - שהיא גם הידועה ביותר - היא דחייה פסיכולוגית.
נער צעיר הזניק לעולם מקופח לרוב, רחוק מהבית ובאקלים של דחייה מוחלטת יכול לפתח דחייה כלפי הסביבה הצבאית והמוסד שהציב אותו בהקשר זה.
במקרה זה אנו מסתכנים בהשפעה הפוכה לעומת המקווה, בכך שיש אחוז מהנבדקים שבמקום לפתח רוח לאומנית ולחזק את עצמם, הם ייצאו מדוכאים ומרוצים.
ולמרבה הצער בהקשרים כאלה שבעבר לא היו פרקים מבריקים בכוחות המזוינים שלנו, בהם נושאים חלשים וכנועים היו קורבנות של "קולגות" מעוצבים בעצמם שמוכנים לעזור להם בדרכם שלהם.
אם פרויקט טיוטת החובה היה ממריא באמת, יהיה זה נכון להתייחס להיבט הפסיכולוגי ולהשפעה הרגשית בכבוד המירבי, מבלי להגביל את עצמנו בכתפיים ולחשוב שהכל יהיה בסדר לכולם ללא הבחנה.
התוצאה השנייה שנוכל להשיג מהשירות הצבאי היא במקום שיש לנבדקים - אולי בתחילה נרתעים - שנמצאים בהקשר קבוצתי (קבוצה חיובית כמובן) מרגישים מונעים ודחופים לחוויות חיים חדשות.
הם יראו בכוח המזוין משאב לעתידם וצמיחה אישית משמעותית.
לעומת זאת, עבור נושאים אלה הנקודה המכריעה איננה זו של תמיכה פסיכולוגית אלא כיצד יש לעשות בהם שימוש חוזר בעולם האזרחי או להכניס אותם לזו הצבאית.
הדחייה הארוכה על טובת גיוס החובה אינה ניתנת למיצוי בכמה שורות ולא יכולה להיות מוכתבת על ידי חוסר שביעות רצון למגמה חסרת הפרי של החברה שלנו.
התמיהות לא חסרות, הספקות רבים והנושאים שלא נותחו ולא הוזכרו רבים; נשים בכוחות המזוינים, אזרחים זרים בעלי אזרחות, הזדמנויות עבודה עתידיות, רפורמה ארוכת טווח בתחום הביטחון והביטחון. רק כדי שם כמה.
אם ניקח בחשבון שאנחנו באיטליה ושזכרונות העבר תמיד היו עקב אכילס שלנו, ברצוננו לשקף את העובדה שעם הצעת החוק הזו אנו מסתכנים בהפסד דורות שלמים. אנו מסתכנים בהזיק יותר מתועלת מכוח גחמה נוסטלגית כלשהי.
הבה נשקף, לפני שנקווה שילדינו יעזבו את ביתנו לנחות בצריפים לא בריאים המוקפים במצב חברתי וכלכלי ברמה קטסטרופלית.
הדאגה הגדולה ביותר שלי - אם לא היה מובן - היא שבאיטליה ההיגיון הבריא ימות במקום לחזור לשם של רוח לאומית שרבים מדי מרוממים ושמעט מאוד נוהגים.
אם הנג'ה צריך לקום לתחייה, לפחות לעשות את זה טוב, אחרת היא תמות בכבוד אחת ולתמיד.
