הסכם לעזה: האם זה יהיה "תהילה אמיתית"?

(של אנטוניו לי גובי)
17/01/25

"האם זו הייתה תהילה אמיתית?" מנזוני תהה לגבי קורס נהדר, מבקש "לדור הבא המשפט המפרך". אני חושב שהדור הבא בהחלט קבע את התהילה ה"אמיתית" של נפוליאון.

במקום זאת, מה יגידו הדורות "שלנו" על ההסכם רב ההייפ שאמור לראות אור בין ישראל לחמאס בימים האחרונים עם עדים יוצאי דופן כמו ביידן וטראמפ?

אנו רואים התלהבות רבה בעיתונות המערבית לעסקת ישראל-חמאס נוספת. עם זאת, זה יכול להיות "הסכם". מעל הכל, עוד ויתור לטרור.

נראה כי ההסכם מספק, בנוסף להפסקת אש של 6 שבועות, את נסיגת צה"ל מאזורים בעלי חשיבות רבה לביטחון (כגון מסדרון פילדלפיה, המפריד בין דרום הרצועה למצרים, וה מסדרון נצרים, שחותך את הרצועה בחצי), הענקת חופש לכ-1.200 אסירים מטעמי טרור, כולל מאסרי עולם רבים, בתמורה לשחרור הדרגתי של רק חלק קטן מבני הערובה (במקרה זה 33, שעם זאת לא. לדעת אם הם עדיין בחיים, בסביבות מאה, כך נראה 98, שעדיין צריכים להיות בידי חמאס). בני ערובה ישראלים, בואו נזכור, מהם "מחבלים" של חמאס (בואו נקרא להם בשמם) מסרבים למסור כמה ואיזה עדיין בחיים.

אולם מעל לכל, ההסכם ייתן לחמאס א פרק זמן להתארגן מחדש ולרכוש כוח חדש.

כל הפילוסופיה של הסכמי ישראל-חמאס (הפסקות אש זמניות עם נסיגות זמניות של צה"ל ושחרור אלפי עצורים בתמורה למעט מאוד בני ערובה ששוחררו) מייצגת ניצחון מתמיד לטרור, ההפגנה ששימוש במעשי טבח באזרחים חסרי הגנה ו לקיחת בני ערובה משתלמת. זה משתלם במונחים צבאיים (מכיוון שצה"ל חייב לסגת באופן קבוע מאזורים ש"נוקו" בעבר), ומאפשר לחמאס להחזיר את השליטה בו), היא משלמת במונחים של תמיכה פנימית בהקשר הפלסטיני (כפי שהובילה עד כה לשחרורם של אלפים רבים של אסירים פלסטינים) ולמרבה הצער היא משלמת גם במונחים של תמיכה בינלאומית. זה משתלם על הבמה הבינלאומית כקהילה בינלאומית קצר רואי ומפחד ממשיך לדחוף להפסקת אש בכל מחיר. היא עושה זאת למען שלוות המצפון שלה וגם למען השווקים שלה, מבלי לרצות להיזכר באירועי ה-7 באוקטובר, ומעמידה את מחבלי חמאס וממשלת ישראל באותה רמה (שעל מעשיה ניתן להשמיע ביקורות רבות, אך שום דבר העוסק בפעולות טרור או ניסיון "רצח עם").

יש לזכור כי דינמיקה זו אינה חדשה בעימות בין ישראל לאויביה הרבים. תמיד, עם כל הממשלות, ישראל הייתה מוכנה להעניק שחרור של מספרים מרשימים של אסירים בתמורה לשחרור אפילו בן ערובה בודד או להחזרת מה שנותר מבני ערובה שנהרגו. אנו זוכרים את המקרה הסנסציוני ב-2011 של חילופי החייל הישראלי גלעד שליט (שנכבש ב-2006) שהוביל לשחרורם של כאלף אסירים פלסטינים. כולל יחיא סינוואר, בכלא בגין הריגת חיילי צה"ל רבים. בדיוק אותו סינוואר ששתים עשרה שנים מאוחר יותר יהפוך למנהיג הצבאי האכזר של חמאס שהוביל ותכנן את הטבח ב-7 באוקטובר.

החוטפים משחקים על החשיבות שמייחסת ישראל (מסיבות תרבותיות ודתיות) לאזרחיה כבני ערובה. הדבר תלוי בערך הרב המיוחס לחיי אדם בישראל, אשר הופך למעשה את הקהילה הישראלית לייחודית במזרח התיכון. ציוויליזציה ייחודית, כמובן, אבל זה זה לא יכול שלא לייצג גם פגיעות בהתמודדות עם מי שאין להם רגישות דומה כלפי הקהילה שלהם. קחו בחשבון, בהקשר זה, את החשיפה המתוכננת של האוכלוסייה האזרחית בעזה לפעולה צבאית ישראלית, המשמשת ביודעין כ"מגן אנושי". בחירה הרצויה על ידי חמאס, הן להטיל מגבלות על פעולת צה"ל והן להראות קורבנות "אזרחיים" לתקשורת הבינלאומית ולרכוש תמיכה מהקהילה הבינלאומית בדמם התמים.

בוודאי שגם בירושלים אנו מבינים שבין אלפי האסירים הפלסטינים ששוחררו מבתי הכלא הישראלים כדי להשיג שחרור של מספר מצומצם כיום של בני ערובה בהכרח יהיו המוח והמוציאים לפועל של "7 באוקטובר" הסביר של העתיד. עם זאת, לחץ עממי ורגישות לאומית דוחפים אותנו להמשיך במדיניות ויתורים שתמשיך להפוך את מדינת מגן דוד לפגיעה. בסופו של דבר זה מובן. מובן גם מכיוון שממשלת נתניהו מבוססת על רוב שביר ולא אחיד ומכיוון שהלחץ המערבי (אמריקאי ואירופאי כאחד) מפעיל לחץ על ירושלים להסכם בכל תנאי שהוא. בקיצור, לנתניהו, גם אם ירצה, לא יהיה כוח היום לעמוד בפני לחץ פנימי וחיצוני כאחד (בעיקר מוושינגטון) ולהטיל קו בלתי מתכוון לשחרור בני ערובה במשא ומתן עם חמאס.

עם זאת, ההתלהבות מהבית שלנו נראית לי פחות מובנת ולא רק בגלל שזה עוד הסכם שביר, מעורפל, שכל אחד יכול לנסות לפרש כראות עיניו ואשר עשוי להיות קצר מועד. למעשה, עבור ישראל, ביטחון גבולות יכול להיות מושג רק עם חיסולו של חמאס כישות המדינית השולטת ברצועה, בעוד עבור הנהגת חמאס עצם הישרדותה של מדינת היהודים ממשיכה להיתפס כחרפה בלתי נסבלת ותמשיך. רוצה את ההרס המוחלט שלו.

בקיצור, גם אם ההסכם ייצא לפועל, זו תהיה הפסקת אש שאחרי הפציעות של ה-7 באוקטובר וסבל חודשים וחודשים של מלחמה בעזה, היא בקושי תוכל להתפתח לתהליך שלום אמיתי ובעיקר להכרה הדדית בין הצדדים.

כפי שראינו פעמים רבות בעבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, סביר להניח שבסופו של דבר ההסכם לא יביא לצעד ראשון לקראת שלום שנראה רחוק, אלא רק ב"עצירה להסדיר נשימה" ". עצירה זמנית שממנה יוכל חמאס להרוויח יותר מכל, שספג אבדות משמעותיות במישור הצבאי ושתהיה לו אפשרות לחדש את כוחותיו (עם האסירים המשוחררים) וארגון מחדש הוא "למכור" את ההסכם לעזאים בתור א הצלחת קו הטרור שלו.

עצירה זמנית אשר, עם זאת, תעשה בה שימוש, אם כי במידה פחותה, על ידי ישראל, שכוחותיה המזוינים, עם מרכיב משמעותי של חיילי מילואים, אינם בנויים לתמוך בהתחייבויות מלחמה ממושכות שכאלה לאורך זמן וכלכלתה סובלת. מהיעדרם הממושך של חיילי מילואים כאמור מעבודות.

אולם הבעיה העיקרית היא שהסכם זה, כמו הקודמים, אינו היחיד זה לא מגן על חייהם של בני הערובה (שרק חלק קטן ממנו יוכל לצאת בקרוב) אבל מעל הכל מאשרת את הגישה של העולם המערבי (שישראל היא חלק ממנו מבחינה תרבותית) להיכנע תמיד לסחטנות, להיכנע לאלימות ומאשרת את גישתם של השכבות השליטות המערביות (באירופה ובארה"ב) להיות מוכנות לשמוח על הסכמים עתידיים. התאבדויות שמטרתן הבלעדית היא להיות מסוגלים לנפנף בהצלחה זמנית לקהל הבוחרים שלהם.

ההסכם ייתפס בהכרח על ידי הקהילה הפלסטינית כוויתור לחמאס, תפיסה שגם תקשה בעתיד על הרשות הפלסטינית לקבל תפקיד מדיני אמיתי הן בעזה והן בגדה. אם מושגות תוצאות בשיטות של חמאס, מדוע שהפלסטינים יפעלו בגישת המשא ומתן של הרשות הפלסטינית?

בוא נבוא אלינו.

אירופה נעדרת פוליטית לחלוטין במשבר שמאז אוקטובר 2023 השפיע על ישראל, איראן, עזה, הגדה המערבית, לבנון, סוריה, תימן ותעבורת סוחרים דרך סואץ. הכל בפתח ביתנו!

במשך עשרות שנים איבדו מדינות אירופה את האמינות והסמכות בהתמודדות עם מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה (וה"שירות המהדהד" שמעניקות מדינות הסאהל לצרפת בשנים האחרונות היא רק ההפגנה האחרונה).

גם ההצעה ה"בזמן" של שר החוץ שלנו להשתתף במשימה היפותטית של האו"ם שלא ידוע עליה מנדט או מבנה כרגע (כלומר: "הדבר החשוב הוא להיות נוכח, לעשות את מה שלא חשוב")

ארה"ב בהחלט עשתה מאמצים רבים. "דיפלומטיית המעבורת" של בלינקן (כחמש עשרה נסיעות לישראל מאז תחילת המשבר) הייתה ללא ספק תזזיתית ממה שזכור לנו מקיסינג'ר. זה היה, עם זאת, גם פחות יעיל בהחלט. ארה"ב (במיוחד לאחר הטעויות של הממשלים של בוש הבן, אובמה וביידן) סופרת פחות ממה שספגה פעם במזרח התיכון.

כעת מופיע הלחץ הסופי על הצדדים להגיע להסכם יהא אשר יהיה לפני תחילת הנשיאות השנייה של טראמפ עוד חיפוש אחר פרסומת על חשבון עתידה של ישראל. גם הנשיאים היוצאים וגם הנשיאים הנכנסים מתחרים לקחת על כך קרדיט. מחזה לא מכובד למה שאחרי ההתמוטטות הסובייטית הפך ל"מעצמת העל" ואשר כעת נראה שחזר להיות רק "אחת" ממעצמות העל.

בקיצור, כולנו מקווים שכל בני הערובה יחזרו למשפחותיהם בהקדם האפשרי (אולי בחיים), שהעימותים יסתיימו בעזה בהקדם האפשרי ושהאוכלוסייה האזרחית ברצועה תוכל לחזור לחיים נורמליים ושדברים מכוון להכרה הדדית בין פלסטינים לישראלים. אבל האם ההסכם הזה, כפי שהוא נוצר, באמת יכול לעשות הבדל בכיוון הרצוי?

הלוואי שטעיתי, אבל אני חושש שלא.

במערב כולם שמחים וחדשים 7 אוקטובר הם מתכוננים (ולא בטוח שהם יקרו רק לרעת ישראל!).

הלהקה הקטנה והשמחה ממשיכה לנגן ללא דאגות בטיטאניק...

צילום: צה"ל